קרה לכם פעם שהשארתם חפץ אישי וחשוב אצל מישהו, ורציתם לקבל אותו בחזרה בשקט, בלי שאף אחד ידע? זה בדיוק מה שקרה ליהודה. הוא רצה לקיים את הבטחתו ולהחזיר לעצמו את החפצים האישיים שלו. לכן הוא שלח את התשלום בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי. למה דווקא דרך חבר שלו? בגלל שהם היו קרובים, יהודה יכול היה לסמוך עליו ולתת לו את השליחות הרגישה הזו בלי להרגיש בושה.
התשלום שהוא שלח היה גְּדִי הָעִזִּים. בתורה, המילה "גדי" לבדה יכולה לתאר לפעמים גם עגל או טלה, ולכן התוספת "עיזים" מסבירה לנו במדויק שמדובר דווקא בגור של עז. המטרה של השליחות הייתה לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה, כלומר לקחת חזרה את החפצים שיהודה השאיר אצלה כפיקדון. יהודה לא רצה להחזיר את החפצים בגלל שהם היו שווים הרבה כסף, אלא בגלל שהוא פחד שהאישה תתגאה בכך שהחפצים האישיים שלו נמצאים אצלה. לכן הוא רצה שהכל ייעשה בסוד ושאף אחד לא ישים לב.
אבל החבר שלו לא ממש הבין את הכוונה. הוא חשב שיהודה דואג בגלל שהחפצים עצמם יקרים וחשובים, ולכן הוא התחיל לחפש את האישה ולשאול עליה את כל האנשים בסביבה. החיפוש הגלוי הזה גרם בדיוק לבושה שיהודה כל כך ניסה למנוע. בסופו של דבר, החבר חזר בידיים ריקות וְלֹא מְצָאָהּ. הסיבה שהוא לא מצא אותה היא שהפגישה הראשונה התקיימה בשדה, וכשהשליח הגיע לשם היא כבר הספיקה לחזור לביתה. מבחינת יהודה, ברגע שהוא שלח את הגדי הוא את שלו עשה וקיים את ההבטחה, ואם היא לא חיכתה לו שם, האחריות היא עליה.