לאחר שהשליח הראשון לא שב, שולח המלך יהורם רוכב נוסף כדי לברר את כוונותיהם של המתקרבים ולשאול האם פניהם לשלום. בדומה לקודמו, גם שליח זה נתקל בסירובו של יהוא לענות לשאלה, ומקבל פקודה לנטוש את שליחותו ולהצטרף לכוח המורד.
הכתוב מציין לגבי הרוכב השני וַיָּבֹא אֲלֵהֶם, בניגוד לרוכב הראשון שעליו נאמר בפסוק הקודם שבא רק "עַד הֵם". שינוי זה נובע מכך שהשליח השני ראה שלא נשקפת לו סכנה, שהרי לא עשו רע לרוכב הראשון, ולכן הרגיש בטוח מספיק לגשת אליהם ממש ולא לעצור מרחוק [מלבי"ם].
כאשר הרוכב שואל בשם המלך האם פניהם לשלום, יהוא מבטל את דבריו ופוקד עליו סֹב אֶל־אַחֲרָי, כלומר עליו להסתובב ולהתייצב בקצה המחנה שלו, והשליח אכן מציית להוראה זו [ביאור שטיינזלץ].
העובדה שהרוכב הראשון וגם הרוכב השני לא שבו אל המלך אלא התחברו אל הכוח הבא לקראתו, מבהירה ליהורם כי השליחים ערקו. הבנה זו, יחד עם זיהוי אופן הרכיבה החפוז של יהוא על ידי הצופה, מובילה לבסוף את המלך לאסור את רכבו ולצאת בעצמו אל המערכה [אברבנאל].