הוראת המשיחה של יהוא למלך מלווה בתחושת דחיפות וסכנה, ומקפלת בתוכה משמעויות היסטוריות ופוליטיות עמוקות. על פי שורת הדין, מלכי ישראל אינם זקוקים למשיחה בשמן, שכן פעולה זו שמורה למלכי בית דוד בלבד. עם זאת, משיחתו של יהוא נדרשה באופן חריג כדי לבסס את מעמדו, לפרסם את זכותו לרשת את המלוכה ולחזק אותו לקראת המרד במלך יהורם [אברבנאל].
המשיחה נעשתה באמצעות פך השמן. בניגוד למלכי יהודה שנמשחו ב"שמן המשחה" המקודש מתוך קרן, יהוא נמשח בשמן אפרסמון מתוך פך. הבדל זה רומז על עתיד המלוכה: מלכים שנמשחו מתוך פך, כמו שאול ויהוא, לא זכו להקים שושלת נצחית, לעומת דוד ושלמה שנמשחו מקרן ומלכותם התקיימה [אברבנאל].
באשר לנוסח ההכתרה, הנביא מצטווה לומר: משחתיך למלך אל ישראל. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה אל בהקשר זה היא כמו המילה "על", כלומר למלך על עם ישראל [רד"ק, מנחת שי, ביאור שטיינזלץ]. הכתוב כאן מקצר מאוד ומציין רק את עצם ההכרזה על המלכות, אך מתוך המשך הסיפור מתברר כי אלישע ציווה על השליח למסור ליהוא דברים נוספים, ובהם נבואות אליהו ומיכיהו הנוגעות לבית אחאב [רלב"ג, אברבנאל].
סיום הפסוק מדגיש את החיפזון הנדרש מיד לאחר יציקת השמן והעברת המסר: ופתחת הדלת ונסתה ולא תחכה. המילה תחכה משמעותה תמתין ותאחר [מצודת ציון]. השליח מצטווה לברוח מיד לאחר סיום דבריו מבלי להמתין כלל [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. הדחיפות והבריחה המיידית נועדו לשתי מטרות: ראשית, כדי לא להמתין כלל לתגובתו או לתשובתו של יהוא [רד"ק], ושנית, כדי להימלט מסכנת חיים ממשית שעלולה להתרחש ברגע שדבר המשיחה והמרד יוודע למלך המכהן [מצודת דוד].