לאחר הריגתה של איזבל, יהוא נכנס אל ארמונו של אחאב, וַיָּבֹא וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, כשהוא נוהג בבית כבתוך שלו [ביאור שטיינזלץ]. בעודו סועד, או לאחר זמן מה, הוא פונה לאנשיו ומצווה: פִּקְדוּ־נָא, כלומר זכרו את הארורה הזאת ודאגו לקבורתה [מצודת דוד].
ההוראה לקבור את איזבל נובעת מהנימוק כִּי בַת־מֶלֶךְ הִיא. הפרשנים מסבירים כי למרות הכול, לאחר שכבר קיבלה את עונשה על חטאיה [אברבנאל], מן הראוי לחלוק לה כבוד, שכן אין זה מדרך המוסר לנהוג באדם בביזיון לאחר מיתתו [מצודת דוד]. אף על פי שאיזבל הייתה בת למלכי אומות העולם, כללי המוסר מחייבים לנהוג כבוד בכל אדם שהיה נכבד באומתו [רד"ק].
יהוא תולה את זכותה לקבורה בייחוסה לאביה המלך, ואינו מזכיר את כבוד בעלה, מלך ישראל. הסיבה לכך היא שאיזבל עצמה היא שגרמה למיתתו של אחאב בעלה ולאובדן מלכותו, ולכן אינה זכאית לכבוד מכוחו [רד"ק].