מלך יהודה, אחזיה, נקלע בעל כורחו אל מוקד המרד של יהוא, וגורלו נקשר בגורל בית מלוכת ישראל. כאשר הוא מזהה את הסכנה, הוא פותח במנוסה, אך יהוא מצווה על עבדיו לרדוף אחריו ולהורגו. ההוראה גַּם־אֹתוֹ הַכֻּהוּ נובעת מכך שאחזיה היה מצאצאי בית אחאב והיה שותף לעבודה הזרה שאפיינה אותם [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].
יהוא פוקד להכות את אחזיה אֶל־הַמֶּרְכָּבָה, כלומר בעודו יושב בתוכה במהלך המנוסה [מצודת דוד]. המרדף מגיע עד בְּמַעֲלֵה־גוּר אֲשֶׁר אֶת־יִבְלְעָם, אזור הסמוך לעיר יבלעם. הפרשנים מציינים כי הכתוב כאן מקצר; יהוא לא ציווה להכותו דווקא במיקום זה, אלא שעבדי יהוא רדפו אחריו ולא הצליחו להשיגו עד שהגיע למעלה גור, ושם ירו בו חצים והכוהו [רד"ק, מצודת דוד].
לאחר הפגיעה נאמר וַיָּנָס מְגִדּוֹ וַיָּמָת שָׁם. תיאור זה מעורר קושי מהותי, שכן בספר דברי הימים מתואר שאחזיה התחבא בשומרון, ושם נלכד והומת. הפרשנים מציגים מספר דרכים ליישב את הסתירה בין המקורות, וטווים מהלכים שונים להבנת השתלשלות האירועים:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר ברצף אירועים מתמשך. לפי גישה זו, אחזיה הוכה בחצים במעלה גור ונס כשהוא פצוע קשה למגידו. המילים "וימת שם" אינן מתארות מוות מידי, אלא מצב של שיתוק, עילפון או גסיסה כתוצאה מהמכות. ממגידו נשאו אותו עבדיו בסתר כדי להתחבא בשומרון, אך אנשי יהוא מצאו אותו, הביאו אותו אל יהוא והמיתוהו סופית [רד"ק, אברבנאל]. לעומת זאת, יש המציעים סדר אירועים הפוך: אחזיה התחבא תחילה בשומרון, וכאשר יהוא הגיע לעיר, הוא ניסה לברוח למגידו, שם נלכד והוצא להורג [מלבי"ם].
גישה אחרת מפרשת את הכתובים לאור מניעים רוחניים, ומסבירה כי ההתחבאות בשומרון המוזכרת בדברי הימים אינה קשורה כלל לבריחה מיהוא. מדובר בתיאור מעשיו הרעים של אחזיה בעבר, כשהיה מתגנב לשומרון כדי לעבוד עבודה זרה ולהשחית את אזכרות שם ה'. לפיכך, מיתתו אכן אירעה במהלך המנוסה המתוארת כאן [רש"י]. לבסוף, יש המבארים כי ספר מלכים פשוט מקצר ומשתמש בביטוי "וימת שם" במשמעות כללית – הוא מת באותה צרה ובאותו מרד, בעוד שספר דברי הימים משלים את הפרטים המדויקים על מקום תפיסתו [אברבנאל, מצודת דוד, חומת אנך].
למרות סופו הטראגי והעובדה שנהרג כחלק מהשמדת בית אחאב, זכה אחזיה לכבוד אחרון. עבדיו הורשו לשאת אותו לירושלים ולקבור אותו בקברי המלכים, וזאת בזכות היותו בנו של המלך יהושפט, שהיה אדם צדיק שדרש את ה' בכל לבו [רד"ק, רלב"ג, אברבנאל].