סופה המזעזע של המלכה ממחיש כיצד גזירה אלוהית מתגשמת במלואה, תוך השארת שרידים בודדים הנושאים עמם מסר רוחני והיסטורי. לאחר מותה, גופתה נותרה מוטלת בחוץ זמן רב. עיכוב זה נבע מכך שיהוא, לאחר שורת ההתנקשויות שביצע, התיישב לאכול ורק מאוחר יותר נזכר שעליו לדאוג לקבורתה. בזמן שעבר, כלבים שוטטים, שבאותה תקופה היו אוכלי נבלות, הספיקו לאכול את עיקר גופה [ביאור שטיינזלץ].
למעשה, הכלבים נשאו את רוב מבנה גופה, כלומר את השדרה והירכיים, והעבירו אותם לחלקת השדה של נבות היזרעאלי כדי לאכול אותם שם, ובכך התגשמה הנבואה המדויקת על מקום עונשה. במקום שבו הומתה נותרו רק קצות הגוף [מלבי"ם]. השליחים שנשלחו לקבור אותה מצאו רק את הַגֻּלְגֹּלֶת, כלומר את הראש [מצודת ציון], יחד עם הרגליים וכפות הידיים.
הפרשנים מסכימים כי הישרדותם של איברים ספציפיים אלו אינה מקרית, אלא נובעת מזכות מיוחדת שעמדה לה. על פי מסורת חז"ל, איזבל נהגה לשמח כלות ביום חופתן: היא הייתה מרקדת ברגליה, מטפחת בכפות ידיה ומרכנת ומכשכשת בראשה. בזכות מעשה זה של שמחת חתן וכלה, ניצלו איברים אלו משיני הכלבים.
סביב שאלת קבורת השרידים עולה נידון מעניין. מצד אחד, הנבואה קבעה שלא יהיה מי שיקבור אותה, ואכן, רוב גופה נאכל עוד לפני שהספיקו להביאה לקבר [רד"ק]. אולם, הגישה המרכזית העולה מן המדרש היא שהאיברים שנותרו אכן זכו להיקבר. יש המציינים כי מבחינה הלכתית, עצמות הראש, הידיים והרגליים מהוות את רוב מניין עצמות האדם, ולכן היה ראוי לקוברן [מלבי"ם]. מעבר לכך, טמון כאן רעיון עמוק: איברים שהשתתפו בשמחה של מצווה זוכים להינצל מגזירת הכיליון המוחלט, והם כביכול שמחים על כך שניצלו וזכו להגיע לקבורה מכובדת [חומת אנך].