הקרב מתפתח לעימות חזיתי ואלים שבו אין מנצחים, אלא השמדה הדדית. תחילת המאבק לא תוכננה כקרב חרבות; הלוחמים רק אחזו בכוח זה בראשו של זה כדרך נאבקים וַיַּחֲזִקוּ אִישׁ בְּרֹאשׁ רֵעֵהוּ [מלבי"ם, מצודת ציון]. המילה רֵעֵהוּ מכוונת בפסוק ליריב העומד ממול [מצודת דוד]. מתוך איבה והסלמת המאבק, שלפו הלוחמים את כלי נשקם, וכל אחד תקע את חַרְבּוֹ בְּצַד רֵעֵהוּ במטרה להרוג [מלבי"ם, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
כתוצאה מהדקירות ההדדיות וַיִּפְּלוּ יַחְדָּו. הפרשנים מסכימים כי הלוחמים הרגו זה את זה ונפלו חללים יחד, מבלי שאף צד יצליח לגבור על משנהו.
בעקבות האירוע, ניתן למקום השם חֶלְקַת הַצֻּרִים. המילה חֶלְקַת מתארת מישור או שדה שבו התרחשה הלחימה [מצודת ציון]. באשר למשמעות המילה הַצֻּרִים, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים קושרת את המילה לחידוד החרבות, ולפיכך משמעות השם היא שדה החרבות החדות או נחלת ההרוגים. גישה שונה מפרשת את המילה מלשון חוזק, כלומר חלקת החזקים, על שם הלוחמים העזים שנלחמו בגבורה עד מוות מבלי להיכנע [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. פירוש נוסף מתייחס לתוואי השטח עצמו, וגורס כי המקום נקרא כך על שם הסלעים המחודדים שהיו בו [ביאור שטיינזלץ].