מרדפו העיקש של עשהאל אחר אבנר שר הצבא לא היה מקרי. עשהאל בחר להתמקד דווקא באבנר משום שהוא היה המנהיג והראש של מחנה איש בושת, מתוך הבנה שנפילתו תכריע את המערכה ותעביר את המלוכה לידי דוד בקלות [רלב"ג].
הכתוב מדגיש כי עשהאל וְלֹא נָטָה הצדה, כלומר לא סר מן הדרך במהלך המרדף, ויש לכך שתי משמעויות פרשניות המשלימות זו את זו. מן ההיבט המשפטי והעובדתי, התמקדותו הבלעדית של עשהאל באבנר מבלי לסטות ימינה או שמאלה כדי להילחם באנשים אחרים, מוכיחה כי כיוון את פגיעתו ספציפית אליו. עובדה זו מגדירה את עשהאל כרודף מובהק, מה שהצדיק בהמשך את פעולתו של אבנר שהרג אותו מתוך הגנה עצמית כדין רודף [מלבי"ם].
מן ההיבט הפסיכולוגי וכללי הלחימה של אותה תקופה, ההתעקשות שלא לנטות ימינה או שמאלה נבעה משיקולי כבוד. לוחם שפסק מלרדוף אחר יריבו נתפס כפחדן החושש מהעימות וסופג חרפה. כדי להימנע מכך, לוחמים שביקשו להפסיק מרדף היו נוטים הצידה לעבר מטרה אחרת, כדי ליצור רושם שהם משנים יעד טקטי ולא נסוגים מתוך פחד. עשהאל, שחשש לכבודו, סירב להשתמש בתחבולה זו, דחה את הצעותיו של אבנר לנטות הצידה ולקחת שלל מנערים אחרים כדי לשמור על כבודו, והמשיך לדלוק אחריו בקו ישר [אברבנאל].
מבחינת נוסח המקרא, המילה הַשְּׂמֹאול נכתבת ברוב כתבי היד בכתיב מלא, הכולל את האותיות אל"ף ווי"ו יחד [מנחת שי].