בתגובה לקריאתו של אבנר להפסקת הלחימה, יואב משיב ומטיל עליו את מלוא האחריות לשפיכות הדמים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיואב מבהיר כי לא הייתה לו כל כוונה מוקדמת לפתוח במלחמה, והוא מאשים את אבנר בכך שהוא זה שהתחיל את המריבה.
הפרשנים מציגים שני כיוונים עיקריים להבנת המילים לוּלֵא דִבַּרְתָּ. הפירוש המקובל ביותר מתייחס למילה לוּלֵא כפשוטה, במשמעות של "אם לא". לפי קו מחשבה זה, יואב מפנה אצבע מאשימה לאבנר ואומר: אילו לא היית מדבר בתחילת היום ומציע לערוך קרב ראווה בין הנערים, המלחמה הזו כלל לא הייתה פורצת. במצב כזה, מֵהַבֹּקֶר, כלומר כבר מרגע הפגישה הראשונה ביניהם, נַעֲלָה הָעָם [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. המילה נַעֲלָה משמעותה סילוק והסתלקות [מצודת ציון], והכוונה היא שהחיילים היו נפרדים בשלום וכל איש היה פונה לדרכו מבלי להילחם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, קיימת גישה פרשנית שונה הקוראת את המילה לוּלֵא במשמעות הפוכה, כמו המילה "לו", כלומר "אם". לפי פירוש זה, יואב אינו מתייחס להצעת הקרב מתחילת היום, אלא לבקשת השלום הנוכחית של אבנר. יואב למעשה אומר: אם היית מדבר כך ומבקש להפסיק את הלחימה כבר בבוקר, היינו עוצרים את המרדף מיד. גישה זו מדגישה כי יואב המשיך לרדוף אחרי אבנר רק מטעמי כבוד ולא מתוך רצון לנקמה או לשלל, ולכן ברגע שאבנר פנה אליו וביקש לסיים את העימות, יואב התרצה מיד, תקע בשופר כדי לעצור את צבאו, ושב לדרכו [רש"י, רד"ק, אברבנאל].