עם הגעתו של דוד לחברון, מתחיל שלב המעבר המורכב שבו הוא הופך ממנהיג צבאי למלך בפועל, אך תחילה באופן חלקי בלבד. כאשר וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי יְהוּדָה וַיִּמְשְׁחוּ שָׁם אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל בֵּית יְהוּדָה, הם עשו זאת משום שלא יכלו להמליך אותו בשם העם כולו. לכן, הם בחרו להמליכו על שבטם שלהם, שכן בידו היה הכוח הצבאי המאורגן ביותר שנותר בארץ והוא נתפס בעיניהם כאדם הראוי ביותר לתפקיד [ביאור שטיינזלץ]. עיתוי זה תאם את התוכנית האלוהית, שכן טרם הגיע הזמן למלכות כללית על כלל ישראל [מלבי"ם].
מתעוררת השאלה מדוע היה צורך למשוח את דוד בשנית, הרי הוא כבר נמשח בעבר על ידי שמואל הנביא. התשובה לכך היא שהמשיחה הנוכחית נועדה לבטא את קבלתו הרשמית של דוד כמלך על ידי העם בפועל [רד"ק]. באשר ליחסו של דוד למשיחה זו, ישנה דעה הסוברת כי מתוך ענווה הוא לא גילה לאנשי יהודה על משיחתו בידי שמואל, והמתין שיבואו אליו מעצמם. עם זאת, הגישה החולקת מדגישה כי דבר משיחתו על ידי שמואל היה מפורסם וידוע לכל, אך אכן דוד לא דרש את המלוכה בעצמו, אלא אנשי יהודה הם שיזמו את המהלך ובאו אליו מרצונם החופשי [חומת אנך].
בעוד דוד מבסס את שלטונו בחברון, מגיעות אליו שמועות מהזירה הכללית, ועל כך נאמר: וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר קָבְרוּ אֶת שָׁאוּל. מבחינה תחבירית, רוב הפרשנים מסבירים כי סדר המילים בחלק זה הפוך. הכוונה אינה שאנשי יבש גלעד הגיעו להגיד לדוד דבר מה, אלא שאחרים הודיעו לדוד את הדבר על אודות אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד, והם אלו אֲשֶׁר קָבְרוּ אֶת שָׁאוּל [רד"ק, מצודת דוד].
הדיווח שהגיע לדוד סיפר כי אנשי יבש גלעד חירפו את נפשם, הורידו את גוויות שאול ובניו מחומת בית שן, וקברו את שאול בכבוד, וזאת מתוך הכרת הטוב על החסד שעשה עמם שאול בתחילת מלכותו [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. ידיעה זו העמידה את דוד במבחן מנהיגותי ומוסרי. בדרך כלל, שליטים חדשים – קל וחומר כאלו ששולטים רק על חלק מהעם ומבקשים לבסס את כוחם – נוהגים להרוג את נאמני המלך הקודם כדי למנוע מרידות. קבורת שאול תוך מסירות נפש הוכיחה שאנשי יבש גלעד עדיין נאמנים לשאול ולביתו גם לאחר מותו. למרות זאת, דוד פעל בצדק ובניגוד לאכזריות הפוליטית המקובלת: הוא לא קצף עליהם כלל, אלא בחר לראות את מעשיהם בעין טובה ולברך אותם על חסדם [מלבי"ם].