לאחר נפילתו של שאול במלחמה, הממלכה עומדת בפני פיצול. בעוד שבט יהודה הולך אחרי דוד, אבנר בן נר, שהיה שר צבאו ובן דודו של שאול, נוטל את היוזמה לשמר את שושלת המלוכה הישנה ומכתיר את בנו הנותר של שאול על שאר שבטי ישראל [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
אף על פי שאבנר ידע היטב כי דוד כבר נמשח למלך על ידי שמואל הנביא, הוא התאמץ לבסס את מלכות בית שאול [רד"ק, אברבנאל]. המניע למעשה זה נשען על דרשת הפסוקים: כאשר ה' הבטיח ליעקב "ומלכים מחלציך יצאו", טרם נולד בנימין. מכאן דייק אבנר שעתידים לצאת משבט בנימין לפחות שני מלכים. מכיוון שעד לאותו רגע מלך רק שאול, הסיק אבנר שחובה להעמיד מלך נוסף מאותו השבט [רש"י, רד"ק, אברבנאל]. מסיבה זו הוא לָקַח אֶת אִ֥ישׁ בֹּ֙שֶׁת֙, שככל הנראה לא יצא למלחמה ולכן נותר בחיים [ביאור שטיינזלץ].
כדי לבסס את השלטון החדש, אבנר וַיַּעֲבִרֵ֖הוּ מַחֲנָֽיִם. העברת המרכז השלטוני לנחלת עבר הירדן נבעה מכמה סיבות אסטרטגיות. ראשית, נחלת בנימין הייתה קרובה לחזית מול הפלשתים, ומחניים העניקה לאיש בושת ביטחון יחסי [ביאור שטיינזלץ]. שנית, העיר מחניים הייתה מקום ראוי ומוכשר להכתרה [מצודת דוד], שכן היא ישבה במיקום מרכזי על הגבול שבין נחלת שבט גד לנחלת חצי שבט מנשה [רד"ק, אברבנאל]. בנוסף, תושבי אזור הגלעד נודעו באהבתם ובנאמנותם לשאול [מלבי"ם], וכן התקיימו קשרי משפחה היסטוריים בין אנשי הגלעד לבין שבט בנימין מאז פרשת פילגש בגבעה [ביאור שטיינזלץ].
מנקודת פתיחה מוגנת ואוהדת זו, החל אבנר בתהליך הכתרה מדורג. הוא המליך את איש בושת תחילה על אזור הגלעד, ומשם התקדם בהדרגה ממקום למקום, עד שהשלים את המלכתו על כלל ישראל [מלבי"ם, אברבנאל].