העימות בין מחנה דוד למחנה שאול הגיע לנקודת רתיחה שהתנקזה לדו קרב ייצוגי ומחושב. ייתכן שהאתגר החל כמעין משחק או קרב ראווה ספורטיבי, אך בשל האווירה הטעונה הרוחות התלהטו במהירות והפכו להתנגשות אלימה [ביאור שטיינזלץ].
כאשר הכתוב מציין וַיַּעַבְרוּ, הכוונה היא לחציית ברכת המים, שכן שני המחנות ניצבו משני עבריה [מצודת דוד]. נראה כי אנשי בנימין ועבדי איש בושת, שהגיעו ממחניים יחד עם אבנר, הם שחצו את הברכה לעבר אנשי יהודה כדי שכולם יעמדו באותו צד [אברבנאל]. חצייה זו מעידה כי אנשי בנימין הם אלו שיזמו והתחילו במריבה [מלבי"ם].
בחירת הלוחמים נעשתה בְמִסְפָּר שְׁנֵים עָשָׂר. המספר אינו מקרי: שנים עשר הלוחמים של איש בושת ייצגו את כלל השבטים שהיו תחת שלטונו, לוחם אחד לכל שבט, ולעומתם נדרשו להתייצב בדיוק שנים עשר לוחמים ממחנה דוד [מלבי"ם].
הכתוב מדגיש כי הלוחמים היו לְבִנְיָמִן וּלְאִישׁ בֹּשֶׁת. לכאורה, מספיק היה לכתוב "לאיש בושת", כפי שנכתב במקביל "מעבדי דוד". התוספת באה ללמד על מעמדו המרכזי של שבט בנימין במערכה. אנשי בנימין היו אלו שליוו את איש בושת במטרה להמליכו [רד"ק], והם שימשו כראש לכל שאר השבטים שהיו תחתיו [מלבי"ם]. משום כך, הלוחמים שנבחרו לייצג את מחנה איש בושת הגיעו כולם מתוך שבט בנימין [מצודת דוד, אברבנאל].