דוד מעניק לתושבי יבש גלעד הבטחה כפולה, הכוללת ברכה לגמול אלוקי לצד התחייבות אישית ומעשית מצידו, בעקבות חסדם עם שאול.
הפסוק פותח בברכה לגמול משמים, תוך שימוש בביטוי חֶסֶד וֶאֱמֶת. יש המפרשים כי המילה וֶאֱמֶת משמעותה זהה למילה חסד [מצודת ציון]. מנגד, יש המבארים כי הברכה מבוססת על העיקרון של מידה כנגד מידה, וכשם שהם עשו חסד, כך ה' ישלם להם שכר טוב ויעשה עמם חסד ואמת [מלבי"ם].
בחלקו השני של הפסוק דוד מוסיף התחייבות אישית ומבטיח: וְגַם אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה אִתְּכֶם הַטּוֹבָה הַזֹּאת. הפרשנים מסכימים כי המילים הַטּוֹבָה הַזֹּאת מכוונות לגמול ולשכר שיקבלו על מעשיהם. מעבר לשכר כללי, התחייבות זו נועדה להרגיע את אנשי יבש גלעד מן החשש שמא הפלשתים יתנקמו בהם על שלקחו את גופת שאול, ודוד מבטיח להעניק להם הגנה צבאית מפני סכנה זו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הבטחה זו סוגרת מעגל היסטורי: אנשי יבש גלעד מסרו את נפשם לקבור את שאול כהכרת הטוב על כך שהציל אותם בעבר מידי נחש העמוני, וכעת דוד מתחייב להשיב להם באותה מטבע ולהציל אותם מאויביהם במידה ויעמדו בסכנה [מלבי"ם].