המרדף העיקש מגיע לנקודת אל-חזור טראגית, בה עקשנות, גאווה ומיומנות צבאית חוברים יחד לרגע קטלני שמשתק את שדה הקרב. בתחילה הכתוב ציין שעשהאל "לא אבה" לסור, אך כעת נכתב וַיְמָאֵן. [מלבי"ם] מסביר את השינוי הפסיכולוגי: בתחילה עשהאל רק לא רצה לפרוש מן המרדף בליבו, אך לאחר שאבנר הזהיר אותו, עשהאל אכן החל לחשוש. עם זאת, מתוך בושה וכבוד, הוא סירב ו"מיאן" בקול רם לסגת.
בתגובה לכך, אבנר פועל מתוך הגנה עצמית, כמי שרודפים אחריו להורגו [מלבי"ם]. אבנר, שהיה איש מלחמה מיומן, מנצל את גורם ההפתעה: במקום להסתובב לאחור ולהכות את עשהאל בלהב החנית, הוא מכה אותו לאחור באַחֲרֵי הַחֲנִית [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. רוב הפרשנים מסבירים כי בחלקה האחורי של החנית היה מורכב ברזל מחודד שנועד לנעיצתה באדמה [מצודת דוד, רד"ק]. [מלבי"ם] מציין שאבנר השתמש בחלק זה מתוך כוונה לפגוע פגיעה פחות קטלנית, כדי לנטרל את עשהאל באחד מאיבריו מבלי להורגו. אולם, בשל העובדה שאבנר הכה לאחור מבלי לראות, ובשל מהירות ריצתו העצומה של עשהאל שהיה קרוב אליו מאוד, המכה הפכה לקטלנית והחנית פילחה את גופו מצד לצד [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].
המכה פגעה אֶל הַחֹמֶשׁ. הפרשנים מציעים מספר זיהויים לאזור פגיעה זה: הגישה המרכזית, המבוססת על דברי חז"ל, מזהה את המקום כ"דופן החמישית" – אזור רגיש ורך מתחת לצלעות שבו תלויים הכבד וכיס המרה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. תרגום יונתן מזהה זאת באזור המותניים או צד הירך [רש"י, רד"ק]. גישה נוספת ממקמת את הפגיעה באזור הלב [מצודת דוד, רלב"ג]. [רלב"ג] אף קושר את המילה "חומש" למילה "חמושים" (נושאי נשק), ומסביר שהלב הוא כלי הנשק והמגן של גוף האדם, שכן הוא מקור החום הטבעי המשמר את החיים.
עשהאל נופל ומת תַּחְתָּיו. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה היא שעשהאל מת במקומו באופן מיידי; הוא לא עשה צעד נוסף ואפילו לא פרפר, אלא נהרג על המקום [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, מלבי"ם].
מותו הפתאומי של עשהאל יוצר זעזוע עמוק. כׇּל הַבָּא – כלומר, אנשי צבאו של דוד שרדפו אחרי אבנר – הגיעו אל הגופה וַיַּעֲמֹדוּ. הם עצרו את המרדף וקפאו על עומדם מתוך תדהמה, מבוכה וצער על נפילתו של שר צבא וקרוב משפחתו של דוד [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, [רד"ק] מדייק שבעוד ששאר החיילים נעצרו, אחיו של עשהאל – יואב ואבישי – לא עמדו על גופתו, אלא המשיכו במרדף אחר אבנר.