הכתוב מסכם את המכה הניצחת שהנחיתו עבדי דוד, אשר הובילה למותם של שלוש מאות ושישים איש ממחנה האויב [ביאור שטיינזלץ].
בתיאור זהות ההרוגים, המילים מִבִּנְיָמִן וּבְאַנְשֵׁי אַבְנֵר אינן מציינות שתי קבוצות נפרדות, אלא הפסוק חוזר ומפרש את עצמו: באילו אנשים משבט בנימין מדובר? באנשיו של אבנר [מצודת דוד]. כמו כן, המילה מֵתוּ בסוף הפסוק משמעותה כאילו נכתב "ומתו", והיא מוסבת על תחילת הכתוב, כדי ללמד שעבדי דוד הכו אותם וכתוצאה מכך הם מתו [מצודת ציון].