עלייתו של דוד לחברון כללה לא רק אותו באופן אישי, אלא גם את העברת מרכז הכובד של נאמניו לאזור זה. ואנשיו אשר עמו הם כשש מאות האנשים ששימשו בגדוד הצבא הפעיל של דוד, והוא העלה אותם איש וביתו, כלומר יחד עם משפחותיהם [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי הביטוי בערי חברון אינו מתייחס לעיר חברון עצמה, אלא ליישובים הקטנים ולערים הסמוכות אליה. פיזור זה של אנשי דוד מוסבר בשני רבדים המשלימים זה את זה. מבחינה מעשית, חברון הייתה במקורה נחלת כלב, עיר שבה ישבו לויים ואף שימשה כעיר מקלט. לפיכך, נראה שלא היה בעיר עצמה די מקום לאכלס את כל אנשי דוד, והם נאלצו להתיישב ביישובי הבת שסביבה [ביאור שטיינזלץ].
לצד זאת, ישנו מניע מנהיגותי ורוחני: דוד נמנע במכוון מלהעלות את אנשיו כגדוד צבאי מלוכד שיקיף ויאבטח אותו. הוא בחר להושיב אותם מפוזרים בערים הסמוכות, בעוד הוא עצמו נשאר בחברון ללא משמר צבאי צמוד, כביטוי לביטחונו המלא בה' [מלבי"ם].