קריאתו של אבנר אל יואב מהווה ניסיון לעצור את שפיכות הדמים ולשים קץ למלחמת האחים, תוך הצגת שורת טענות הגיוניות ומוסריות שנועדו לשכנע את יואב לחדול מן המרדף.
תחילה הוא שואל הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב, כלומר, האם החרב תמשיך לכלות בשר ולהרוג איש באחיו לעולם [רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון]. מעבר לשאלה הרטורית, טמונה כאן טענה מעשית: תכלית המלחמה הייתה להכריע מי המנצח, ומשהושגה מטרה זו, אין כל טעם להמשיך ולהילחם [מלבי"ם]. על כן אבנר דורש לדעת וְעַד מָתַי, עד איזה זמן תימשך הלחימה [מצודת ציון].
אבנר ממשיך ומזהיר הֲלוֹא יָדַעְתָּה כִּי מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה. בדרך כלל, למרות ששפיכות דמים היא דבר מר, היא נעשית למען תכלית מועילה שבסוף המלחמה. אך כאן, הרג ללא תכלית יוביל לסוף מר ללא שום הישג שימתיק את מרירות המוות [מלבי"ם]. מרירות זו באחרית הדבר מכוונת אל סכנת המוות המרחפת על המנהיגים עצמם, שכן בסופו של דבר יואב או אבנר ימותו [מצודת דוד], והיא תוצאה של התאווה הבלתי פוסקת למלחמה [רד"ק]. ברובד נוסף, יש בדבריו של אבנר נבואה המגשימה את עצמה על גורלו שלו: אזהרתו שהסוף יהיה מר התקיימה בו עצמו, שכן הוא נהרג לבסוף כעונש על כך שיזם את תחילת הלחימה כשהציע שהנערים יקומו וישחקו [חומת אנך].
בסיום דבריו, אבנר תובע מיואב להורות לאנשיו לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי אֲחֵיהֶם ולעצור את המרדף. הוא מדגיש כי אין כל הצדקה להמשך הלחימה באנשי בנימין [ביאור שטיינזלץ], ומזכיר כי אף אם השמדה מוחלטת מקובלת במלחמה מול אויבים זרים, היא אינה ראויה ואינה נכונה כאשר מדובר במלחמת אחים [מלבי"ם].