שלשלת היוחסין הנידונה כאן מגשרת בין דור יוצאי מצרים לבין הדורות שהתיישבו בארץ ישראל. השם שַׂלְמָא המוזכר בפסוק הוא אותו אדם המוכר במגילת רות בשמות "שלמה" או "שלמון" [מלבי"ם]. בנו, בֹּעַז, היה כבר מיושבי הארץ ומאלו שנכנסו אליה [ביאור שטיינזלץ].
על פי מסורת חכמים, בועז מזוהה עם השופט אבצן מבית לחם. זיהוי זה מציב קושי כרונולוגי ניכר: נחשון מת בשנה השנייה ליציאת מצרים, ובנו שלמא היה מבאי הארץ. אם בועז נולד עם הכניסה לארץ, הרי שעד תקופת שפיטתו של אבצן (לאחר מות יפתח) חלפו כשלוש מאות שנה. מכאן עולה שבועז היה בן שלוש מאות שנה כאשר התייחד עם רות. נתון זה מעורר פליאה, שהרי כבר אברהם אבינו תמה כיצד ייוולד בן לאדם בן מאה. ההסבר לכך הוא שהולדת הבן בגיל כה מופלג הייתה נס גלוי. משום כך נאמר במגילת רות "ויתן ה' לה הריון", כדי להדגיש שההיריון התאפשר רק בזכות התערבות אלוהית ישירה, ומיד לאחר מכן בועז מת. השם "אבצן" עצמו נדרש ככינוי המעיד על שליטתו העצמית של בועז – "אב לכל הצנונים". הכינוי מתייחס ללילה שבו אישה צעירה שכבה לצידו בגורן, והוא נותר "צונן", כבש את יצרו לחלוטין ולא נגע בה [רש"י].