רשימות היוחסין של השבטים פותחות בפירוט משפחתו של יהודה, וזאת כדי לחלוק כבוד למלכותו של דוד המלך שיצא משבט זה [מצודת דוד]. הכתוב מונה את בניו של יהודה, אך מדייק בלשונו וכותב שְׁלוֹשָׁה נּוֹלַד לוֹ בלשון יחיד ולא "נולדו" ברבים. שינוי לשוני זה בא ללמד שכל אחד מהבנים נולד מהיריון נפרד, ואין מדובר בתאומים [מלבי"ם]. ציון מוצאה של אם הבנים, הַכְּנַעֲנִית, בא להבהיר כי מדובר באישה כנענית ממש על פי מוצאה, ולא בבת של סוחר כפי שניתן היה לדרוש במקומות אחרים במקרא [מלבי"ם].
בהמשך, מתואר כי ער, בכור יהודה, היה רַע בְּעֵינֵי ה'. משמעות הדבר היא שחטא כלפי ה', ובעקבות זאת נענש והומת בטרם השלים את שנות חייו [מצודת דוד]. מהות חטאו הייתה שקיים יחסי אישות עם אשתו שלא כדרכה כדי למנוע היריון [רש"י].
מתוך תיאור זה עולה השמטה בולטת: הכתוב מסתפק בתיאור מותו של ער, ומקצר ואינו מזכיר כלל את מותו של הבן השני, אונן, למרות שאף הוא הומת בידי ה' [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. השמטה זו מוסברת בכך שדרכו הכללית של הספר היא לתמצת ולא לפרט את כל השתלשלות האירועים [רלב"ג, מלבי"ם]. בנוסף, קיים הבדל מהותי בין מעשי האחים שהוביל להתמקדות בער בלבד: בעוד שאונן חטא מתוך אינטרס אישי, כיוון שידע שהזרע שייוולד לא ייחשב שלו, מעשהו של ער נבע מתוך כוונה רעה ורשעות לשמה, ולכן רק חטאו מודגש בכתוב [מלבי"ם].