הפסוק חותם את רשימת צאצאיו של כלב מפילגשו, ומפרט את שמותיהם של מייסדי ערים שונות ביהודה, תוך אזכור מפתיע של בתו.
תחילת הפסוק מונה את הבנים הנוספים שנולדו לאותה פילגש, שַׁעַף ושְׁוָא [ביאור שטיינזלץ]. התואר אֲבִי המוצמד לשמות הערים מַדְמַנָּה, מַכְבֵּנָה וגִבְעָא, אינו מצביע על אבהות ביולוגית רגילה, אלא מלמד שאישים אלו היו השרים והשליטים של אותן ערים, או לחלופין שתושבי הערים הללו היו מזרעם [מצודת דוד]. שתי הערים האחרונות המוזכרות בפסוק היו בבעלותו של שוא [רש"י].
סופו של הפסוק, המציין כי וּבַת כָּלֵב עַכְסָה, מעורר עניין ודיון בקרב המפרשים. אזכורה של עכסה בשלב זה מהווה מעין חזרה לראש השושלת, והיא זוכה לאזכור מיוחד בזכות חשיבותה ההיסטורית כאשתו של עתניאל, כפי שמתואר בספר יהושע [רש"י].
הופעת שמה של עכסה מעלה שאלת זיהוי מהותית. עכסה מוכרת ממקומות אחרים במקרא כבתו של כלב בן יפונה, בעוד שהשושלת בפרק זה עוסקת בכלב בן חצרון (או בן חור). מתוך כך עולות שתי גישות מרכזיות לזיהויו של כלב בפסוק זה [רלב"ג]:
הגישה האחת גורסת כי מדובר באותו אדם, וכי כלב בן יפונה הוא למעשה כלב בן חור (ולאביו היו שני שמות), או שהוא כלב בן חצרון. זיהויו ככלב בן חצרון נשען על מסורת חז"ל ולפיה בדורות הראשונים אנשים הולידו ילדים בגיל צעיר מאוד, מה שמיישב את הפערים הכרונולוגיים בין גילו של כלב בתקופת המרגלים לבין גילו של בצלאל בונה המשכן.
לעומת זאת, הגישה השנייה מציעה פתרון שונה ולפיו אין כל הכרח לזהות את כלב בן יפונה עם כלב המופיע כאן. ייתכן בהחלט שמדובר בשני אישים שונים לחלוטין, וזהו אך מקרה שלשניהם הייתה בת שנקראה בשם עכסה.