שושלת היוחסין של שׂלמא, בנו של כלב, מסתעפת ומתפרסת על פני ערים ומשפחות מרכזיות בנחלת יהודה. המילה הפותחת בְּנֵי חלה ונמשכת על כל הקבוצות והמקומות המוזכרים לאורך הכתוב [מלבי"ם].
בְּנֵי שַׂלְמָא בֵּית לֶחֶם וּנְטוֹפָתִי מציין כי שׂלמא הוא אביהם ומייסדם של יושבי העיר בית לחם [רד"ק, רלב"ג, מלבי"ם]. ממנו יצאו גם אנשי נטופה, שהיא עיר ביהודה [רש"י, מלבי"ם, שטיינזלץ], ויש המפרשים כי נטופתי הוא שמה של משפחה מצאצאיו [רד"ק, רלב"ג].
הקבוצה הבאה היא עַטְרוֹת בֵּית יוֹאָב. הפרשנים נחלקו האם מדובר בשם של משפחה [רד"ק, רלב"ג, מצודת דוד] או בשמה של עיר שכל יושביה היו מבניו של שׂלמא. התוספת "בית יואב" נועדה להבדיל עיר זו מערים אחרות שנקראו גם הן בשם "עטרות" [רד"ק, מלבי"ם].
סיום הפסוק, וַחֲצִי הַמָּנַחְתִּי הַצָּרְעִי, מתאר פיצול משפחתי וגיאוגרפי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאלו שמות של מקומות או משפחות הקשורות לאזור צרעה, שאותם תפסו בני שׂלמא ובהם התיישבו. פירוש ממוקד יותר מסביר כי תושבי העיר מנחת (או מנוחות) היו מחולקים: חציים האחד היה מבני שובל, ואילו החצי השני, שהיה קשור לאזור צרעה, יצא מבני שׂלמא [מלבי"ם, שטיינזלץ]. מקור השם "מנחת" נובע מלשון חניה ומנוחה, על שם "מחנה דן" – האזור שבו חנו ונחו בני שבט דן בדרכם ההיסטורית למלחמה [מלבי"ם].