רישום היוחסין של ירחמאל טומן בחובו רמזים לביקורת סמויה על נישואים לשם מעמד והשלכותיהם ההיסטוריות ארוכות הטווח.
לגבי המילים אִשָּׁה אַחֶרֶת, הגישה המרכזית על דרך הפשט היא שמדובר באישה ישראלית, שהייתה אישה נוספת על אם בניו שהוזכרו קודם לכן [מצודת דוד], או שהייתה במעמד של פילגש [רד"ק]. עם זאת, על בסיס התלמוד הירושלמי, מפרשים אחרים מזהים כי המילה מצביעה על כך שהייתה נוכרית [רד"ק, מלבי"ם].
באשר לציון שמה, וּשְׁמָהּ עֲטָרָה, מוסבר כי ירחמאל נשא אותה כדי "להתעטר" בה, שכן היא הייתה יפת תואר ובת למשפחת אצולה [רש"י, רד"ק, מלבי"ם].
הכתוב מזהה אותה דרך בנה, הִיא אֵם אוֹנָם. הסיבה לכך היא שאונם היה אדם חשוב וידוע, ולכן יוחסה אמו אליו [מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים מילים אלו באופן סמלי המבטא גנאי: המילה אֵם מתפרשת כתואר של שררה וסמכות, ואילו השם אוֹנָם נדרש מלשון חולשה, שפלות ואנינות, כלומר תלונה וצער [רש"י].
הפרשנים מסכימים כי אזכור שושלת זו נועד לספר בגנותה של המשפחה ולהראות כי לא היו ראויים למלוכה. הנישואים לאישה נוכרית לשם כבוד, יחד עם מעשה נוסף בהמשך השושלת שבו נתן אחד הצאצאים (ששן) את בתו לעבדו המצרי, הובילו לתוצאה היסטורית עגומה. מזרע זה יצא בסופו של דבר ישמעאל בן נתניה, רוצחו של גדליה בן אחיקם [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. הרד"ק מציין בהקשר זה את המאמר לפיו אין להאמין בגר עד עשרים וארבעה דורות, שכן מעטרה ועד לישמעאל בן נתניה עברו בדיוק עשרים וארבעה דורות של שושלת יוחסין. המלבי"ם מוסיף כי ייחוסו המלכותי של ישמעאל בן נתניה נבע למעשה רק מצד אמו, ולכן נכתב עליו בספר ירמיהו "מזרע המלוכה" ולא מבני המלוכה.