התמורות הגיאופוליטיות והמאבקים על השליטה בעבר הירדן המזרחי משתקפים מבעד לרשימות היוחסין של שבט מנשה. חבלי ארץ נרחבים שהיו בשליטת ישראל עברו לידי עמים שכנים, והכתוב משרטט את הקשר ההדוק שבין הבעלות על הקרקע לבין השושלת המשפחתית המורכבת של בני האזור.
האומות השכנות, גְּשׁוּר וַאֲרָם, ששכנו ממזרח ומצפון מזרח לארץ ישראל, פלשו לאזור וכבשו את הערים [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הרקע ההיסטורי לכיבוש זה נעוץ בתקופת השופטים; בעקבות חטאי בני ישראל, מסר אותם ה' בידי אויביהם הארמים, והאזור לא נותר זמן רב תחת שלטון ישראלי. נחלות אלו חזרו לשליטת ישראל רק מאוחר יותר, בימי דוד המלך [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
השטחים שנכבשו כללו את חַוֹּת יָאִיר. המילה חַוֹּת משמעותה כפרים או עיירות פרזות [מצודת ציון]. ערי השדה הללו נקראו על שמו של יאיר, בדומה ליאיר בן מנשה המוכר מהתורה, שכן גם הוא החזיק בערים רבות וקרא להן על שמו [מצודת דוד]. המילה מֵאִתָּם מלמדת כי הערים נלקחו מידי נכדיו ובניו של יאיר לאחר מותו [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
בנוסף, נכבשו קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ שִׁשִּׁים עִיר, כלומר העיר קנת והכפרים הסמוכים לה, שהיוו יחד מחוז של שישים ערים [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. בעוד שבפסוק הקודם הוזכר שיאיר החזיק בעשרים ושלוש ערים בלבד, ההסבר לפער המספרים הוא שעשרים ושלוש הערים היו הערים הגדולות והמרכזיות, ואילו המספר שישים כולל גם את כל ערי השדה הקטנות והכפרים הסמוכים [רד"ק].
בסיום, הכתוב מסכם: כָּל אֵלֶּה בְּנֵי מָכִיר אֲבִי גִלְעָד. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שבמשפט זה חסרה אות היחס ל', ויש לקרוא זאת כאילו נכתב "לְבְנֵי מכיר". לפיכך, המילים "כל אלה" אינן מתייחסות לאנשים, אלא לשישים הערים המוזכרות, אשר היו שייכות לצאצאי בתו של מכיר [רד"ק, מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים כי הכתוב מתייחס לאנשים עצמם, שגוב, יאיר וצאצאיהם, אשר ייחסו את עצמם למכיר דרך אמם, ומכוחו זכו בנחלות בארץ הגלעד [מלבי"ם, רלב"ג]. אזכור משפחתי חלקי זה משולב כאן בעיקר כדי להדגיש את הקשר המשפחתי של מכיר, שהיה חותנו של חצרון [ביאור שטיינזלץ].