יצא לכם פעם להשקיע ולבנות משהו גדול, ואז מישהו אחר בא ולקח לכם אותו? משהו קצת דומה קרה לשבט מנשה. באותם ימים, באזור עבר הירדן המזרחי, היו לבני ישראל שטחים נרחבים. אבל בתקופת השופטים, בגלל שבני ישראל חטאו, ה' אִפשר לעמים שכנים בשם גְּשׁוּר וַאֲרָם להשתלט על האזור. אל תדאגו, השטחים האלו חזרו אלינו מאוחר יותר בימי דוד המלך.
מה בדיוק הם לקחו? הם כבשו את חַוֹּת יָאִיר. המילה חַוֹּת מתארת כפרים קטנים או עיירות בלי חומות, שנקראו על שמו של אדם בשם יאיר. המילה מֵאִתָּם מלמדת אותנו שהכפרים האלו נלקחו מהילדים והנכדים של יאיר לאחר שהוא נפטר. בנוסף, העמים השכנים כבשו גם את קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ שִׁשִּׁים עִיר, כלומר את העיר הגדולה קנת יחד עם כל הכפרים הקטנים שסביבה, שהיוו יחד מחוז של שישים ערים. אם תהיתם איך פתאום יש שישים ערים כשבמקום אחר מסופר שליאיר היו רק עשרים ושלוש, התשובה פשוטה: עשרים ושלוש היו הערים הגדולות והחשובות ביותר, אבל כשסופרים גם את כל הכפרים הקטנים שמסביב, מגיעים לשישים. בסוף התיאור כתוב כָּל אֵלֶּה בְּנֵי מָכִיר אֲבִי גִלְעָד. הכוונה כאן היא לא לאנשים עצמם, אלא לכך שכל שישים הערים האלו היו שייכות למשפחתו ולצאצאיו של אדם בשם מכיר.