נישואים בין בת אדון לעבדו מהווים אירוע חריג בנוף החברתי המקראי. כדי להסביר את המעשה, יש המציעים כי יַרְחָע עַבְדּוֹ השתלב היטב בבית אדוניו ומצא חן בעיניו, ובעקבות כך התגייר וזכה שששן ישיא לו את בתו [ביאור שטיינזלץ]. מתוך מעשה זה שאבו חכמים הדרכה מעשית, לפיה כאשר בתו של אדם בוגרת והוא מתקשה למצוא לה זיווג, עדיף לו אף לשחרר את עבדו ולהשיאו לה מאשר להותירה בלא נישואים [רש"י].
השושלת הנולדת מחיבור זה, הממשיכה דרך הבן עַתָּי, משמשת את חכמים להפקת לקח היסטורי הנוגע לטבעם של גרים, באומרם כי אין לתת אמון מלא בגר עד שיחלפו חמישה עשר דורות. מניין זה מחושב החל מעתי (ויש הסופרים שישה עשר דורות, החל מירחע עצמו) ועד לישמעאל. על ישמעאל זה עולה התמיהה במדרש כיצד הוא מכונה במקום אחר "מזרע המלוכה", שהרי מוצאו משושלת ירחמאל ולא משושלת רם שממנה יצאה המלכות. התשובה לכך מסבירה את הייחוס בכך שהעביר מזרעו למולך [רש"י].