לאחר פירוט צאצאיו של זרח, שלא היוו את החלק הדומיננטי והמרכזי מבחינה היסטורית בשבט יהודה, הרשימה חוזרת לעסוק בשושלת בני פרץ [ביאור שטיינזלץ].
הכתוב מדגיש אֲשֶׁר נוֹלַד־לוֹ (במשמעות של "נולדו לו") כדי לדייק בשני אופנים: ראשית, למעט בנים שייולדו לחצרון מאוחר יותר מבת מכיר, אשר יוחסו לשבט מנשה ולא אליו, ולכן הכתוב מדגיש כאן את אלו שיוחסו לו. שנית, להבהיר שמדובר בבנים שנולדו עוד בחייו, בניגוד לבנים אחרים שייוולדו לאחר מותו [מלבי"ם].
השימוש במילה אֶת לפני שמות הבנים, כמו אֶת־יְרַחְמְאֵל, אינו מקרי. תוספת זו באה לרמז שהכוונה אינה רק לבנים עצמם, אלא גם לדורות הבאים שייולדו באמצעותם, שכן בני בנים נחשבים כבנים. בהתאם לכך, בהמשך הפרק יפורטו השושלות של כל אחד מהאחים [מלבי"ם].
באשר לשם כְּלוּבָי, רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר בכלב בן חצרון שיוזכר בהמשך הפרק, וכי היו לו שני שמות [רלב"ג]. עם זאת, יש מי שמוצא בשם זה משמעות הנוגעת לאופיו ולייחוסו. השם "כלובי" מבטא התנשאות וגאווה על טוהר המשפחה. כלב התפאר בכך שאין אדם מיוחס כמוהו בכל השבט, שכן אחיו ירחמאל נשא אישה נוכרית, ואילו דוד המלך הגיע מרות המואביה. מתוך גאווה זו על ייחוסו הטהור, הוא ראה את עצמו כראוי למלוכה יותר מדוד. תפיסה זו באה לידי ביטוי מאוחר יותר גם אצל צאצאו נבל הכרמלי (שנקרא "כלבי" מלשון בית כלב), שזלזל בדוד באומרו "מי דוד ומי בן ישי", מתוך אותה תחושת עליונות משפחתית שעברה בירושה [רש"י].