מותו של שלמה המלך מציף על פני השטח מתחים עמוקים שהיו חבויים בעם, ומעביר את מוקד הכוח הלאומי מהבירה למקום חדש. במקום שהירושה תתבצע באופן טבעי בירושלים, העם יוזם מהלך פוליטי שמאלץ את היורש לצאת מאזור הנוחות שלו, וסולל את הדרך לעימות דרמטי ולפילוג הממלכה.
על פי שורת הדין, בהיותו בן של מלך, רחבעם ירש את המלוכה באופן אוטומטי ולא היה זקוק לטקס המלכה כלל [מלבי"ם]. עם זאת, הצירוף כִּי שְׁכֶם בָּא כׇל יִשְׂרָאֵל, שמשמעותו כי כל העם הגיע אל העיר שכם [מנחת שי], מעיד על כך שהעם דרש לקיים טקס המלכה מיוזמתו. הסיבה לכך הייתה רצונם להבהיר לרחבעם ששלטונו מותנה בהסכמתם ובקבלת התנאים שיציבו לו [מלבי"ם]. לשם כך, הם המתינו לשובו של ירבעם ממצרים, דיברו אל רחבעם כאל אדם מן השורה ולא בתואר "מלך", והציבו בפניו אולטימטום במקום בקשה, הכל במטרה למצוא עלילה ותואנה למרוד בו [אלשיך, רד"ק].
הבחירה בשכם לא הייתה מקרית. גישה אחת מסבירה כי אף על פי שבית המקדש נבנה בירושלים, העם טרם ראה בה עיר מלוכה יחידה, ושכם נתפסה כעיר ראויה להמלכה לאומית בשל מיקומה במרכז הארץ [ביאור שטיינזלץ]. אולם הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהבחירה בשכם הייתה מהלך אסטרטגי ומכוון נגד רחבעם. ירושלים הייתה מעוזו של שבט יהודה, והעם חשש שאם יבואו לשם, רחבעם יתבצר בכוחו ולא ייענה לדרישותיהם. לכן, הם בחרו בשכם, שהייתה שייכת לנחלת שבט אפרים ובית יוסף, אזור שהיה יריב היסטורי לשבט יהודה.
מעבר לכך, הבחירה בנחלת אפרים נועדה לשרת את האינטרסים של ירבעם בן נבט, שהיה בן השבט. העם, שכבר הכיר את נבואתו של אחיה השילוני על כך שירבעם עתיד למלוך [רד"ק], רצה להעניק לו את ההגנה של בני משפחתו ושבטו מפני זעמו של רחבעם על מרידותיו בעבר [רלב"ג, אברבנאל]. ה׳ כיוון את הדברים כך שירבעם יזכה למעמד נכבד ומוגן בעיני העם, כדי להביא בסופו של דבר לקיום הנבואה [רלב"ג].
במבט היסטורי ורוחני, המקום עצמו טמן בחובו רמז לבאות. שכם מוכרת במסורת כמקום המועד לפורענות: שם עונתה דינה, שם מכרו האחים את יוסף, ושם, בנקודת הזמן הזו, נקרעה ממלכת בית דוד לשניים והתפלגה [רד"ק, אברבנאל].