החלטתו הגורלית של רחבעם כיצד להשיב לדרישת העם להקלת נטל המיסים, מתוארת בפסוק זה. הכתוב מדגיש את בחירתו בתגובה תוקפנית ואת דחייתו המוחלטת את הצעתם המתונה של זקני הדור. מאחר שכבר נאמר קודם לכן (בפסוק ח') שרחבעם עזב את עצת הזקנים, הפסוק נראה במבט ראשון ככפילות מיותרת, אך הפרשנים מראים כיצד הוא שופך אור על הלך רוחו של המלך ועל חומרת טעותו [מלבי"ם, אלשיך].
למעשה, עצת הזקנים ועצת הילדים (חבריו הצעירים של רחבעם) לא היו מנוגדות בתכליתן. שתי הקבוצות שאפו לאותה מטרה: ביסוס שלטונו המוחלט של רחבעם. המחלוקת ביניהן הייתה טקטית בלבד – הזקנים ייעצו להשיג זאת בדרכי נועם ובמענה רך, בעוד שהצעירים ייעצו להטיל אימה על העם [מלבי"ם].
וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת־הָעָם קָשָׁה – המלך בחר לענות בלשון קשה [ביאור שטיינזלץ]. עצת הצעירים הייתה מורכבת משני חלקים: חלק אחד שניסה להסביר את הצורך בהכבדת העול (בטענה שלרחבעם אין את חכמת שלמה ולכן הוא זקוק ליותר משאבים כדי לבסס את מעמדו), וחלק שני שהתבסס על איומים נוקשים. רחבעם בחר לאמץ אך ורק את החלק הנוקשה והמאיים ביותר מדבריהם [אלשיך]. עם זאת, הוא לא השתמש בכל המילים שהם שמו בפיו; הוא השמיט את הביטוי "קטני עבה ממתני אבי" משום שהתבייש לומר דברים כאלו, והשתמש רק בשאר דבריהם הקשים [אברבנאל].
וַיַּעֲזֹב אֶת־עֲצַת הַזְּקֵנִים – הכתוב מציין עזיבה זו שוב, דווקא לאחר התיאור של המענה הקשה, כדי ללמד שגם לאחר שרחבעם פתח את דבריו באיומים ובלשון בוטה, עדיין הייתה לו אפשרות לתקן. הוא יכול היה לסיים את נאומו בהבטחה שעל אף דבריו התקיפים, הוא ייעתר לבקשתם ויקל מעליהם את העול, ובכך לקיים את מהות עצת הזקנים. ברגע שנמנע מכך, הוא נטש את עצתם באופן סופי ומוחלט [מלבי"ם, אלשיך]. התנהלות זו מעידה כי הוא לא רק שמע לעצת חבריו המסוימים, אלא פעל מתוך פזיזות ילדותית כללית של מי שאינו מסוגל לראות את הנולד ולהבין את ההשלכות ארוכות הטווח של מעשיו [אלשיך].