הקרע המדיני בין ממלכת ישראל לממלכת יהודה מעמיד את ירבעם בפני סכנה קיומית ופוליטית, הנובעת מכך שהמרכז הדתי של האומה נותר בשטח האויב. ירבעם מבין כי העלייה לרגל לירושלים אינה רק אקט דתי, אלא איום ישיר על שלטונו ועל חייו.
הפרשנים נחלקו במשמעות המילים אִם־יַעֲלֶה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין מדובר בתנאי של ספק, אלא בוודאות, כלומר במשמעות של "כאשר יעלה". העם הרי מחויב לעלות לירושלים שלוש פעמים בשנה בחגים, וכן לצורך הקרבת קורבנות יחיד בשאר ימות השנה. לעומת זאת, יש המפרשים מילים אלו כהתלבטות של ירבעם – האם להניח לעם לעלות ולקיים את מצוות התורה [רלב"ג].
ירבעם חושש מן ההשלכות של עלייה זו. כאשר העם יגיע לבְּבֵית־ה' בִּירוּשָׁלִַם, עיר הבירה שנשארה תחת שלטון יהודה [ביאור שטיינזלץ], הם ייחשפו לעושרו הגדול של רחבעם ולכבוד שהוריש לו שלמה, וייזכרו כי הוא מלך בן מלך, דבר שיקל עליו להטות את לבם [רד"ק, רלב"ג].
מעבר לכך, המפגש במקדש ייצור מעמד פומבי שיפגע במעמדו של ירבעם. על פי מסורת חז"ל, זכות הישיבה בעזרת המקדש שמורה אך ורק למלכי בית דוד. המראה של רחבעם יושב בעוד ירבעם עומד כאחד העם, ימחיש לציבור את נחיתותו של ירבעם ויגרום לו להיראות כמורד במלכות [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. קושי נוסף צפוי במעמד "הקהל" במוצאי שנת השמיטה, שבו המלך קורא בתורה. ירבעם ימצא את עצמו במלכוד: אם רחבעם יקרא ראשון והוא יקרא שני – יהיה זה גנאי עבורו, ואם לא יקרא כלל – יהיה זה ביזיון [רש"י, רד"ק].
כתוצאה מכל אלה, וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה – העם יחזור לאהוב ולחפוץ ברחבעם, לאחר שיראו כי רק לו הרשות לשבת במקדש [מצודת דוד]. תפנית זו תוביל בהכרח לוַהֲרָגֻנִי – העם יהרוג את ירבעם בטענה שהוא מורד במלכות [רד"ק], ווְשָׁבוּ אֶל־רְחַבְעָם – הם ימליכו עליהם שוב את רחבעם כמלך יחיד [מצודת דוד].