בקשתו של המלך להשהות את ההחלטה נראית על פניה כמהלך טבעי של לקיחת זמן למחשבה, אך היא טומנת בחובה משמעות פוליטית ורוחנית כבדת משקל. כאשר רחבעם אומר לכו עוד, כוונתו היא שילכו לאוהליהם, ישהו את בקשתם ויתעכבו שלושה ימים [מצודת דוד, מלבי"ם]. בכך הוא מבהיר להם כי עליו לחשוב על הנושא בטרם ישיב [ביאור שטיינזלץ].
תשובת המלך מורכבת משני ציוויים נפרדים: הראשון הוא ללכת כעת, והשני הוא ושובו אלי. ההוראה המפורשת לחזור אליו נועדה לשמור על כבודו של המלך; ברגע שהוא זה שמצווה עליהם לשוב, הגעתם בשנית אינה נתפסת כפגיעה בסמכותו או כדרישה עצמאית מצידם, אלא כקיום ישיר של פקודתו [מלבי"ם].
עם זאת, דחיית התשובה התבררה כטעות פוליטית גורלית. במקום להיענות לעם מיד ובכך להבטיח את המלכתו ללא עוררין – מתוך הבנה שלאחר שיתבסס בשלטון יוכל לנהוג כרצונו – רחבעם העניק לעם זמן יקר. שלושת הימים הללו אפשרו להם להתארגן, להתייעץ ולגבש כוח משותף נגדו. שגיאה זו לא נבעה רק מחוסר תבונה מדינית, אלא הייתה מכוונת מאת ה׳, שסובב את פני הדברים כך שרחבעם יטעה, וזאת כדי לקיים את הגזירה האלוהית על קריעת הממלכה [אברבנאל].