ייסוד מערכת פולחן חלופית לזו שבירושלים מגיע לשיאו במעמד פומבי של חג מומצא. לאחר תיאור כללי של עבודת העגלים, הכתוב עובר לתאר את האירועים שהתרחשו בחג הראשון שייסד ירבעם [מלבי"ם].
ירבעם מעלה עולות וזבחים עַל־הַמִּזְבֵּחַ שהקים בבית אל, בדומה למזבח שהקים בדן [מצודת דוד, רד"ק]. את החג הוא קובע בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי, בניגוד לחג הסוכות המקורי שנקבע בסיני לחודש השביעי [ביאור שטיינזלץ]. כדי לשכנע את העם, ירבעם דרש בפניהם שזהו הזמן האמיתי של אסיף התבואה, ועל כן ראוי לחגוג בו את החג [רש"י].
הכתוב מדגיש שזהו חודש אֲשֶׁר־בָּדָא, כלומר המציא שקר ומחשבת כזב מלבו, בניגוד לדת התורה [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק]. המילה נקראת מִלִּבּוֹ, אך נכתבת במסורת הקריאה כ־מלבד. הפרשנים מסכימים כי כתיב זה מרמז שירבעם המציא את מועדיו מלבדו, באופן שמנותק ונפרד ממועדי ושבתות ה'. אף שייתכן כי בדה מועדים נוספים, הכתוב מתמקד בחג זה משום שאירע בתחילת מלכותו [רד"ק, מנחת שי].
בסוף הפסוק נכתב שוב שירבעם עלה על המזבח, אך הפעם המטרה היא לְהַקְטִיר. בעוד שאת שאר קורבנות העולה ביצעו כוהני הבמות שמינה, את הקטורת שמר ירבעם לעצמו [מצודת דוד, מלבי"ם]. מכיוון שביטל את החובה שכוהנים יהיו משבט לוי, ירבעם משבט אפרים הרגיש רשאי לכהן בעצמו [ביאור שטיינזלץ]. הוא עלה לראש המזבח להקטיר קטורת אישית, במפגן שנועד לדמות אותו לכוהן הגדול הנכנס אל קודש הקודשים ביום הכיפורים [מלבי"ם].