לאחר פרוץ המרד, המלך רחבעם מנסה להתמודד עם המשבר ושולח אל העם את שר המיסים. אֲדוֹרָם מזוהה על ידי הפרשנים כאדונירם [רש"י]. קיימות שתי גישות מרכזיות באשר למטרת השליחות: גישה אחת מפרשת כי וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ את שרו כדי לדבר אל העם דברי רכות, מתוך חרטה על יחסו הנוקשה קודם לכן, בתקווה שישובו ויקבלו אותו עליהם כמלך [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. מנגד, יש הרואים בצעד זה החלטה אווילית ושגויה מן היסוד; אדורם, אֲשֶׁר עַל הַמַּס עוד מימי דוד ושלמה, היה אדם מבוגר ובעל מעמד, אך דמות שנואה ביותר בשל כובד המיסים. בחירתו לתפקיד נועדה לאותת לעם כי המלך מתכוון לגבות את המיסים ביד חזקה כבעבר [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
תגובת העם הייתה קשה. הם סירבו להקשיב לאדורם, בדיוק כשם שרחבעם סירב קודם לכן לשמוע לתלונותיהם [אברבנאל], ובתגובה וַיִּרְגְּמוּ אותו, פעולה שמשמעותה השלכת אבנים [מצודת ציון]. ייתכן שהזעם והאבנים כוונו באופן ספציפי כלפי שר המיסים שהציק להם ישירות, בעוד שכלפי רחבעם עצמו או כלפי אביו עדיין נותר בעם כבוד מסוים שמנע מהם לפגוע במלך עצמו [ביאור שטיינזלץ].
לנוכח ההתפרעות ההמונית והריגת שרו, המלך הִתְאַמֵּץ, כלומר התחזק [מצודת ציון]. כאשר ראה רחבעם כי המרד חזק ואמיץ, הוא נתקף פחד לחייו וחשש שההמון הזועם ימית גם אותו, ולכן מיהר לעלות על מרכבתו ולנוס לירושלים [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל].