הקרע בממלכה מגיע לנקודת האל-חזור, כאשר העם מכתיר עליו באופן רשמי את מנהיג האופוזיציה הוותיק, ומשאיר את שושלת בית דוד עם הנהגה על נחלה מצומצמת בלבד.
הפרשנים מתמודדים עם קושי בולט בתיאור כִּשְׁמֹעַ כָּל־יִשְׂרָאֵל כִּי־שָׁב יָרָבְעָם ועל כך שרק כעת וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ אֹתוֹ: הרי ירבעם כבר נכח קודם לכן בגלוי במשא ומתן מול רחבעם?
גישה אחת מסבירה שיש להבחין בין ההנהגה לבין העם הפשוט. בתחילה, רק זקני העדה וראשי העם ידעו שירבעם חזר ממצרים, והם אלו שהביאו אותו לייצג אותם מול המלך. רק לאחר שהמשא ומתן כשל וחלפו שלושת ימי ההמתנה, השמועה על שובו הגיעה לאוזני ההמונים, והם אלו שקראו לו כעת כדי להמליכו [מצודת דוד, אלשיך].
גישה שניה מתמקדת ברצף האירועים הגיאוגרפי והפוליטי. ירבעם, שהיה מוכר כמורד פוטנציאלי עוד מימי שלמה [ביאור שטיינזלץ], חזר לעירו ולבית משפחתו לאחר שהעם התפזר בסיום העימות עם רחבעם. רק לאחר מכן התאספו שוב כל ישראל, כנראה בשכם, וקראו לו רשמית לקבל את המלוכה [רד"ק, אברבנאל]. קריאה שנייה זו מסמלת את הרגע שבו העם הפסיק להסס, והחליט סופית למרוד בבית דוד ולהעניק את הכתר לירבעם [מלבי"ם].
בנוגע לחלוקת הממלכה, הכתוב מציין כי נאמני בית דוד נותרו זוּלָתִי שֵׁבֶט־יְהוּדָה לְבַדּוֹ. הפרשנים מסכימים כי בפועל גם שבט בנימין נותר נאמן לרחבעם, אך הוא אינו מוזכר בנפרד מסיבות פוליטיות וגיאוגרפיות. שבט בנימין נבלע בתוך נחלתו העצומה של יהודה ונחשב לטפל אליו מפאת כבודו של שבט יהודה [רלב"ג, מצודת דוד, אברבנאל]. בנוסף, עיר הבירה ירושלים שכנה בדיוק על הגבול שבין נחלות שני השבטים הללו, ולכן היה ברור שמי שמחזיק בשלטון בירושלים שולט בהכרח על שניהם יחד כיחידה אחת [רד"ק, מצודת דוד].