כדי לבסס את שלטונו ולמנוע מהעם לשוב אל עבודת ה' בירושלים, ירבעם מבין שעליו לספק להם מערכת פולחנית חלופית. הוא מחולל מהפכה דתית של ממש, המשנה מן היסוד את מקום הפולחן ואת זהות משרתי הקודש, תוך ניתוק מוחלט מהמסורת שהתגבשה בבית המקדש.
הקמת בֵּית בָּמוֹת מתפרשת כבניית מבנה בעיר דן שהכיל בתוכו מזבחות [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. בניגוד לבית המקדש בירושלים שבו עמד מזבח אחד בלבד, ירבעם הציב בבית זה במות רבות [רלב"ג, אברבנאל]. מהלך זה לא הוצג בהכרח כחידוש זר, אלא כחזרה למנהג הישן והמוכר שהיה רווח בישראל לפני בניית המקדש, עת הותרה ההקרבה בבמות ללא צורך בכהנים מיוחסים. ירבעם הציג את דוד ושלמה כמי שחידשו חידושים, ואילו את עצמו כמי ששומר על המסורת העתיקה [ביאור שטיינזלץ].
לצורך תפעול הפולחן החדש, ירבעם מינה כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם. ביטוי זה מתפרש במספר אופנים: יש הסבורים כי הכוונה היא לכל אדם באשר הוא, ללא הגבלה, כך שכל מי שחפץ בכך יכול היה לכהן [מצודת דוד, רלב"ג]. גישה אחרת מפרשת שהמינוי נעשה מקצוות החברה, כלומר מן הגדולים והמכובדים ביותר או מן הפחותים שבעם [רד"ק]. מנגד, ישנה דעה מחמירה הטוענת כי ירבעם בחר דווקא באנשים הנבזים, השפלים ובעלי המומים ביותר בחברה, כאלה שהיו נפסלים לעבודה אפילו לו היו כהנים כשרים [חומת אנך, רד"ק].
ההחלטה למנות אנשים אֲשֶׁר לֹא־הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי נבעה משילוב של מניעים פוליטיים, כלכליים ודתיים. במישור הרעיוני, ירבעם ביקש לעקור את מעמד הכהונה מזרע אהרן, ממש כשם שעקר את המלוכה מזרע דוד, כדי ליצור שוני מהותי ונתק מוחלט מירושלים [אברבנאל, מלבי"ם]. במישור הכלכלי והפופוליסטי, הדחת הלוויים נועדה למשוך את לב ההמון, שכן מהלך זה פטר את האזרחים מחובת הפרשת תרומות, מעשרות ומתנות כהונה, ואף איפשר לירבעם להחרים את ערי הלוויים ונחלותיהם לטובת שאר העם [מלבי"ם, רלב"ג, אברבנאל].
לצד מניעים אלו, הפרשנים מסכימים כי היעדרותם של בני לוי נבעה בראש ובראשונה מסירובם העיקרוני לשתף פעולה עם הפולחן החדש. נאמנים למסורתם ההיסטורית מימי חטא העגל, הלוויים סירבו לקחת חלק בעבודה זרה. משראה ירבעם כי אינם נשמעים לו, הוא חשש שמא הישארותם בתפקיד תשמר את השפעתם הרוחנית והם יפתחו את העם לשוב לירושלים. בשל כך, הוא גירש אותם מאחוזותיהם, והם נאלצו לעזוב את ממלכת ישראל ולנדוד ליהודה ולירושלים [רד"ק, רלב"ג, אברבנאל, מלבי"ם].