הקרע ההיסטורי בממלכת ישראל נחשף בנקודה זו לא רק כתוצאה של טעות אנוש, אלא כמהלך שמונע מהכוונה עליונה. תחילת הכתוב מציינת כי וְלֹא־שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל־הָעָם, כלומר רחבעם סירב לבקשת העם להקל מעליהם את עול המיסים [רד"ק, מצודת דוד]. הפרשנים מסכימים כי באופן טבעי סירובו נבע מיהירות של בן מלך או מחוסר חכמה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, ישנה גישה המרחיבה את משמעות הסירוב ומסבירה כי לאחר תשובתו הקשה הראשונה של רחבעם, העם ניסה לפנות אליו שוב כדי להתנצל, לפייס אותו או למצוא פשרה. אולם, המלך בסכלותו סירב אפילו להקשיב לדבריהם, וסירוב מוחלט זה היה חמור וקשה יותר מהתשובה עצמה [אברבנאל]. מבחינה הגיונית, העם הציג בפניו טענות ברורות שלא ניתן למשול בכוח הזרוע בניגוד לרצון הנשלטים, וראוי היה שיקשיב להם [מלבי"ם].
אף על פי כן, הכתוב מספק הנמקה נבואית להתנהגותו העיקשת של המלך: כִּי־הָיְתָה סִבָּה מֵעִם ה'. המילה סִבָּה מתארת את הגורם המקיף שהוביל להתרחשות הדברים [מצודת ציון]. כלומר, אטימות הלב של רחבעם לא נבעה רק מסכלותו האישית, אלא הוכתבה מאת ה' כדי להוציא לפועל את הגזרה שנגזרה מראש [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מטרת ההכוונה האלוהית הייתה לְמַעַן הָקִים אֶת־דְּבָרוֹ אשר ניבא אחיה השילוני, שייקח את המלוכה ויעביר אותה אֶל־יָרָבְעָם [מצודת דוד]. בנקודה זו עולה הבחנה תיאולוגית מעניינת: בדרך כלל, נבואה המנבאת רעה לאדם יכולה להשתנות אם הוא מיטיב את דרכיו וחוזר בתשובה. אולם, במקרה זה, עונשו של רחבעם היה שזור בהבטחה טובה לירבעם. מכיוון שהבטחה זו ניתנה מאת ה', המייצג את מידת הרחמים והטוב, היא הפכה להבטחה מוחלטת שלא ניתנת לביטול או לשינוי בשום אופן, ולכן נשללה מרחבעם האפשרות לשנות את גורלו [מלבי"ם].