הצבת עגלי הזהב על ידי ירבעם מהווה נקודת מפנה טראגית שבה מהלך פוליטי הידרדר לעבודה זרה נחרצת. היוזמה, שהוצגה בתחילה כהקלה על העם, הפכה לפולחן אובססיבי שגרם להמונים לנדוד לאורכה ולרוחבה של הארץ.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילים וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לְחַטָּאת מלמדות שבתחילה ירבעם כלל לא התכוון לייסד עבודה זרה ממשית, אלא ליצור מוקד חלופי לעבודת ה'. ואולם, בחלוף הזמן נמשכו ישראל אחר העגלים והחלו לעבוד אותם כאלוהויות לכל דבר [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. תהליך זה מזכיר מקרים קודמים בהיסטוריה, דוגמת האפוד שעשה גדעון או נחש הנחושת, שנוצרו למטרות חיוביות או כזיכרון, אך ברבות הימים העם טעה אחריהם והפך אותם לאלילים [אברבנאל]. עם זאת, יש המדגישים כי עצם עשיית העגלים הייתה חטא עצום, עוד בטרם הפכו לעבודה זרה של ממש [רלב"ג].
מנגד, ישנה גישה המצביעה על טעותו הפסיכולוגית של ירבעם. הוא סבר שהעם מעוניין להקל מעליו את עול המצוות ואת הטורח שבעלייה לרגל לירושלים. אך בפועל, טבע האדם הוא לחפש מאמץ והקרבה בעבודת ה'. ההמון, שלא ידע להבחין בין עבודת המקדש לעבודת העגלים, חשב שעבודת העגל רצויה, ולכן דווקא הניסיון להקל עליהם נתפס בעיניהם כחטא. מתוך רצון להתאמץ ולקבל שכר על הליכתם, הם בחרו שלא ללכת לעגל הקרוב בבית אל, אלא העדיפו לנדוד למרחקים [מלבי"ם].
נכונות זו למאמץ באה לידי ביטוי במילים עַד דָּן, שמשמעותן קצה גבול הארץ [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הליכתם של העם למרחק כה רב נועדה להמחיש את גנותם ואת מידת אדיקותם העמוקה בעבודה הזרה [רלב"ג, מצודת דוד]. הציבור היה מוכן לצאת מהקצה הדרומי של הארץ, מאזור באר שבע, ולעשות את כל הדרך עד הגבול הצפוני בדן רק כדי לעבוד את העגל [רד"ק, אברבנאל]. כך, במעין אירוניה, המהלך שהתחיל כפיתוי לחסוך את הדרך לירושלים, הסתיים בכך שהעם הרחיק לכת עד לקצה המדינה [מצודת דוד].