צעדיו הראשונים של ירבעם כמלך על ממלכת ישראל החדשה מתמקדים בביסוס מרכזי שלטון אסטרטגיים, המשקפים את צרכיו הפוליטיים ואת חששותיו הביטחוניים מפני ממלכת יהודה.
הפרשנים מסכימים כי הפועל וַיִּבֶן אינו מתאר בנייה של עיר חדשה מאפס או שיקום של עיר חרבה. שהרי שכם הייתה עיר מיושבת ומרכזית שבה התקבצו כל ישראל זה עתה. משמעות המילה היא חיזוק והרחבה של מבנים קיימים, ביצור החומות והמגדלים, והקמת היכל מלוכה שיהפוך את המקום לראוי לשמש כעיר בירה. מטרת הביצורים הייתה להפוך את הערים לערי מבצר שניתן להישגב ולהגן בהן [מצודת דוד]. ירבעם חשש מפני מלחמה אפשרית מול רחבעם, ולכן ביצר ערים אלו לשם הגנה, בדומה לרחבעם שבנה ערי מצודות באותה עת ביהודה [רד"ק, אברבנאל]. מנגד, יש המדגישים כי ירבעם לא נזקק לבנות רשת ענפה של ערי מצור כפי שעשה רחבעם, משום שסמך על גודל אוכלוסייתו העצומה, ולכן הסתפק בבניית עיר מלכות מרכזית אחת ואת פנואל בלבד [מלבי"ם].
בתחילה קבע ירבעם את בירתו בשְׁכֶם, העיר המרכזית בה הומלך, אך לאחר זמן וַיֵּצֵא מִשָּׁם ועבר אל העיר פְּנוּאֵל שבעבר הירדן המזרחי בנחלת שבט גד, ושם קבע את מושבו החדש. עזיבת שכם נבעה ככל הנראה מסיבות פוליטיות ופסיכולוגיות. ייתכן ששכם עוררה זיכרונות מורכבים בתודעת העם, כגון חשבונות היסטוריים עתיקים מימי יעקב והכנענים. בנוסף, מאחר שירבעם עצמו הגיע מהר אפרים, הישארות בעיר השייכת לשבטו הייתה עלולה להתפרש כהעדפה מגזרית וכחוסר פנייה אל כלל העם, ולכן בחר להעתיק את מרכז שלטונו [ביאור שטיינזלץ].