מחשבתו הנסתרת של שאול מתגלה, כאשר הוא מתכנן להשתמש בבתו מיכל ככלי שרת כדי להיפטר מדוד. בעוד שכלפי חוץ הוא מציע לו קשר נישואין יוקרתי עם בית המלוכה, מטרתו הפנימית היא להוביל את דוד למערכה צבאית מסוכנת מול אויבי ישראל.
כאשר שאול אומר בלבו וּתְהִי לוֹ לְמוֹקֵשׁ, הוא מקווה שנישואים אלו יהוו מלכודת. רוב הפרשנים מסבירים כי המלכודת היא עצם ההתמודדות מול הפלשתים, שכן שאול ידע שדוד ימסור את נפשו ויסתכן בקרב בעבור אהבתו, וכל עוד דוד יתגרה בפלשתים הם יילחמו בו בחזרה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. גישה נוספת מציעה כי המלכודת היא גם רוחנית והלכתית: אם הקידושין הראשונים של דוד למרב היו תקפים, נישואיו למיכל יהוו עבירה חמורה [מלבי"ם].
באמירתו הגלויה אל דוד, בִּשְׁתַּיִם תִּתְחַתֵּן בִּי, שאול אינו מתכוון שדוד יישא את שתי בנותיו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה היא "באחת משתי בנותיי". כלומר, אף על פי שההבטחה לשאת את הבת הראשונה לא יצאה לפועל, שאול מציע כעת לדוד את בתו השנייה, בין אם מדובר במיכל מרצונה ובין אם במרב בעל כורחה [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי באמירה זו שאול מנסה להתנצל ולהצטדק על כך שמרב ניתנה לאדם אחר ללא ידיעתו, והוא מצהיר כי הוא עדיין מסכים לנישואים ורואה את עצמו כמחותן של דוד מצד שתי הבנות [מלבי"ם]. פירוש ייחודי נוסף גורס כי המילה בִּשְׁתַּיִם כלל אינה מתייחסת לבנות, אלא למעלותיו של דוד: דוד טען בעבר שאינו ראוי למלוכה בשל חסרונות בייחוסו המשפחתי, במעלתו האישית ובעושרו. שאול מרגיע אותו ואומר שמתוך שלושת התנאים הללו, דוד ניחן בשניים הראשונים, ודי בכך כדי להתחתן בו היום [אלשיך].
למרות הצעתו של שאול, דוד מושך את ידו ואינו משיב. שתיקתו נובעת מחוסר אמון, שכן הוא זוכר היטב כיצד שאול התל בו בפרשת נישואי מרב. חוסר ההיענות של דוד מאלץ את שאול לשלוח את עבדיו כדי שידברו על לבו של דוד וישכנעו אותו [רד"ק, אלשיך]. חששו העיקרי של דוד היה עוניו וחוסר יכולתו לשלם מוהר הראוי לבת מלך. כאשר העבדים מציעים לו לשלם במאה עורלות פלשתים, דוד מסכים. מעבר לגבורה שבדבר, פעולה זו נחשבת לקניין בעל ערך המהווה קידושין גמורים, מה שיעניק לדוד ביטחון משפטי ששאול לא יוכל לחזור בו מהבטחתו כפי שעשה בעבר [אלשיך].