הצלחותיו הרצופות של דוד למול חוסר הברכה בחייו של שאול, מובילות להסלמה מתמשכת במצבו הנפשי של המלך, המפתֵח פחד עמוק ואיבה כפייתית.
הפרשנים עומדים על משמעות המילים בפסוק ועל צורתן הדקדוקית. המילה וַיֹּאסֶף משמעותה הוסיף [מצודת דוד], והיא נכתבה באות אל"ף במקום באות וי"ו, כאשר בחלק מכתבי היד קיימת הערת קרי לקרוא אותה כ"ויוסף" [מצודת ציון, מנחת שי]. שאול הוסיף לֵרֹא, כלומר לפחד ולחוש מורא מפני דוד [רש"י, מצודת ציון], כאשר מבחינה דקדוקית האות יו"ד השורשית נשמטה מן המילה ולכן האות למ"ד מנוקדת בצירה [רד"ק].
התעצמות הפחד של שאול נבעה מכך שראה את דוד מצליח בכל מעשיו, בעוד שהוא עצמו חווה דעיכה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. כתוצאה מכך, המצב החמיר ושאול הפך לאֹיֵב אֶת־דָּוִד כׇּל־הַיָּמִים. איבה זו לא הייתה תחושה שצפה רק לעיתים או לפרקים, אלא פחד ושנאה תמידיים שליוו אותו בכל עת [מלבי"ם]. עוינות זו לא נבעה ממחשבה מוגדרת או הגיונית, שכן דוד מעולם לא הראה סימן לרצונו לקחת את המלוכה, אך המחשבה האובססיבית על כך לא חדלה להציק לשאול ולייסר אותו [ביאור שטיינזלץ].