שירת הניצחון של הנשים הופכת באחת לנקודת משבר עמוקה המעוררת את קנאתו וחרדתו של מלך ישראל. ההשוואה הפומבית בין המנהיג המכהן לבין הלוחם הצעיר מציתה תובנה מאיימת על עתיד כיסא המלכות.
כאשר שאול אומר נָתְנוּ, כוונתו אינה לנתינה פיזית של רכוש, אלא לייחוס הדברים ולביטויי השבח בשירתן של הנשים [מצודת ציון]. שאול רואה בשירה זו פגיעה חמורה במעמדו, שכן היא מייחסת לדוד ניצחון על רבבות ואילו לו רק על אלפים [ביאור שטיינזלץ].
רוב הפרשנים מבינים את המשך דבריו של שאול, וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה, כביטוי של חרדה קיומית למעמדו. שאול שואל באופן רטורי: מה עוד נותר לדוד לקבל שלא נתנו לו? הרי בדבריהם העניקו לו את כל הגדולה האפשרית, והדבר היחיד שחסר לו כעת הוא רק תואר המלכות עצמו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. יתרה מכך, כאשר רוב העם תומך בדוד ומעריץ אותו, הרי שהמלוכה כבר נמצאת בידיו בכוח, וכל שנותר לו הוא רק לממש אותה בפועל [מלבי"ם].
מנגד, יש המציעים קריאה שונה ומורכבת יותר של תגובת שאול. לפי גישה זו, שאול לא כעס על עצם השבחים הצבאיים שהורעפו על דוד, ואף היה מוכן שיוסיפו לו שבחים נוספים. עיקר הקפדתו וכאבו נבעו מהפגיעה במוסד המלוכה עצמו. הנשים הזכירו את שניהם בשמם הפרטי, "שאול" ו"דוד", מבלי להקדים את התואר "מלך" לשאול, ובכך למעשה השוו את מעמדם והתייחסו אליהם כאל שווים [אלשיך, חומת אנך].
נוסף על כך, יש מי שמאיר את מצבו הנפשי של שאול באור ייחודי. לפי פירוש זה, הכפילות בפסוק "וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד וַיֵּרַע בְּעֵינָיו" מלמדת על מאבק פנימי: שאול, שהיה אדם חסיד, הצטער והקפיד על עצמו על כך שבכלל נכנע ליצרו ואפשר למידת הכעס להשתלט עליו [אלשיך].