הדינמיקה בין שאול לדוד מגיעה לנקודת שבר, כאשר ניצחונותיו הרצופים של דוד אינם מביאים נחת למלך, אלא רק מעמיקים את המשבר הפנימי שלו. תגובתו של שאול נובעת מההכרה שדוד מַשְׂכִּיל מְאֹד. הפרשנים מסבירים כי משמעות המילה היא הצלחה גדולה והארת פנים בכל מעשיו [שטיינזלץ, אלשיך]. הצלחה זו הייתה כה מופלגת וקיצונית, עד ששאול הבין כי הוא חסר אונים ואין ביכולתו לעשות לדוד מאומה [מלבי"ם].
רובד נוסף ועמוק יותר להצלחה זו מציג האלשיך, המסביר כי דוד זכה להצלחה כה מוחלטת בזכות צדקותו. בניגוד למקרים אחרים שבהם אדם מצליח רק בזכות מידת הרחמים של ה', הצלחתו של דוד הייתה שלמה משום שאפילו מידת הדין הקפדנית הסכימה עמה. צדקותו של דוד הוסיפה כוח בפמליה של מעלה, והפכה את הצלחתו לבלתי ניתנת לערעור.
כתוצאה מהכרה זו, תגובתו של שאול היא וַיָּגָר מִפָּנָיו. משמעות המילה וַיָּגָר היא פחד [מצודת ציון], אך המלבי"ם מדייק כי מדובר באימה עמוקה ומשתקת, הגדולה בהרבה מהפחד הרגיל שהוזכר בפסוקים הקודמים. הפרשנים מצביעים על שני מניעים למורא הגדול שנפל על שאול: במישור הפסיכולוגי, הפחד נבע מחוסר הביטחון העמוק שליווה את שאול עוד מיום שנמשח למלוכה, שכן דוד שיקף לו כעת בדיוק את המנהיג המוצלח שהוא עצמו רצה להיות [שטיינזלץ]. במישור המעשי, עוצמת ההצלחה של דוד הפילה על שאול אימה משום שהוא חשש שדוד עתיד להסיר ממנו את המלוכה ולקחתה לעצמו [אלשיך].