היממה שלאחר שירת הניצחון של הנשים, אשר היללו את דוד יותר מאשר את שאול, מביאה עמה תפנית פסיכולוגית ורוחנית אפלה בארמון המלך. שאול שוקע במרה שחורה, ובעודו אוחז בנשקו, דוד מנסה להרגיעו בנגינה, רגע לפני שמתרחש ניסיון ההתנקשות הראשון.
הפרשנים מסבירים כי המילה וַתִּצְלַח משמעותה עברה ושרתה עליו [רד"ק, מצודת ציון]. רוח זו מתוארת כהתקף של דיכאון כבד [ביאור שטיינזלץ], אך יש המקשרים אותה ישירות לאירועי היום הקודם. לפי גישה זו, שאול הושפע עמוקות מההשוואה בינו לבין דוד, והבין כי דוד הוא הרע הטוב ממנו שעליו דיבר שמואל הנביא. הרוח הרעה אינה אלא ההבנה וההפנמה של הרצון והגזירה של ה' לקרוע ממנו את המלכות [אברבנאל]. המילים כְּיוֹם בְּיוֹם מתארות את שגרת ההתמודדות: דוד היה מנגן כדרכו בכל פעם שהרוח הרעה הייתה תוקפת את המלך, במטרה להרגיעו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מוקד הפסוק נעוץ במילה וַיִּתְנַבֵּא, והפרשנים חלוקים לגבי משמעותה בהקשר של רוח רעה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מתארת מצב של שיגעון ודיבור של דברי שטות [רש"י, רד"ק, מצודת ציון]. הקשר הלשוני בין נבואה לשיגעון נובע מכך שגם הנביא וגם השוטה מדברים בדברי רמזים שאינם ניכרים ומובנים לכל [רש"י, מצודת ציון]. ניתוח דקדוקי מוסיף כי פועל משורש נבואה בבניין התפעל מורה לרוב על נבואה בלתי גמורה, מעשה מדומה או התלמדות, בניגוד לנבואה מוחלטת. מתוך כך, שאול בשגעונו דיבר כמעין מגיד עתידות שראה תחזית קודרת לחייו, וניבא שדוד ייקח את מלכותו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, יש החולקים לחלוטין על הגישה המפרשת את התנהגות המלך כשיגעון. לפי דעה זו, שאול לא איבד את דעתו כלל, אלא שקע במחשבות עמוקות על העתיד. הוא התבודד, חישב את קצו, ו"התנבא" בינו לבין עצמו על כך שדוד עתיד לרשת אותו. מתוך מחשבות אלו, כשהוא אוחז בחניתו כאיש מלחמה, גמלה בלבו ההחלטה להרוג את דוד מתוך פחד עמוק לאבד את כסאו [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. המחשבה הזו היא שהכניסה בו את הרוח הרעה והובילה אותו לנסות להכות את דוד בפעם הראשונה [מלבי"ם].