התפרצות זעם פתאומית קוטעת את נגינתו של דוד, כאשר מצב רוחו המעורער של שאול מוביל אותו למעשה אלים ובלתי מתוכנן. המילה וַיָּטֶל משמעותה השליך, ושאול זורק את החנית לעבר דוד מתוך מחשבה שחולפת בליבו.
הביטוי אַכֶּה בְדָוִד וּבַקִּיר (בכותל) מוסבר על ידי רוב הפרשנים כביטוי לעוצמת המכה ששאול תכנן. כוונתו הייתה להנחית מכה חזקה כל כך, עד שהחנית תנקב את גופו של דוד, תעבור דרכו ותינעץ בקיר שמאחוריו. לעומת זאת, המלבי"ם מציג זווית שונה, ולפיה שאול ניסה להסוות את כוונתו; הוא רצה לפגוע בדוד כך שהדבר ייראה כתאונה ושגגה, כאילו כיוון רק אל הקיר.
שאול משליך את החנית שתי פעמים, אך ללא הועיל: וַיִּסֹּב דָּוִד מִפָּנָיו פַּעֲמָיִם. קיימות שתי גישות באשר לאופן שבו הצליח דוד להתחמק. גישה אחת מסבירה כי דוד, בהיותו צעיר וזריז, היה מודע להתקפיו של שאול והצליח לנטות הצידה ולהתחמק בזמן [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, גישה אחרת מדגישה את ההשגחה האלוהית; דוד כלל לא הבחין במעשיו של שאול משום שעיניו היו נשואות אל הכינור, ותנועתו הצידה נעשתה בהיסח הדעת, כהכוונה ישירה מאת ה' שנועדה להצילו [מלבי"ם, רלב"ג].
התחמקותו הכפולה של דוד לא הייתה רק הצלה פיזית, אלא נקודת מפנה תודעתית. כאשר שאול ראה כיצד דוד ניצל, התברר לו בחוש כי ה' עומד לצד דוד וסר מעמו. ההכרה בהשגחה הפרטית המלווה את דוד עוררה בשאול יראה, וגרמה לו בהמשך להרחיק את דוד מעליו ולמנותו לשר אלף, בתקווה שיפול ביד הפלשתים.