לאחר הניצחון הגדול על הפלשתי, חל שינוי מהותי במעמדו של דוד. הוא חדל להיות רועה צאן המבקר בארמון לעיתים, והופך לבן בית קבוע בחצר המלוכה. הכתוב מציין כי שאול וַיִּקָּחֵהוּ אליו אל הארמון. משמעות המילה נְתָנוֹ היא מתן רשות או עזיבה [מצודת ציון], וכוונת הכתוב וְלֹא נְתָנוֹ לָשׁוּב היא ששאול הפסיק את ההסדר שהיה נהוג עד לאותו יום, שבו דוד היה הולך ושב לסירוגין בין בית המלך לבין רעיית הצאן בבית אביו [מצודת דוד].
ההחלטה להשאיר את דוד בארמון באופן קבוע נבעה ממספר סיבות. בעקבות גבורתו של דוד, שאול התכוון לקיים את נדרו, להתחתן עמו ולתת לו את בתו לאישה. לפיכך, לא היה זה מכובד או ראוי שמי שמיועד להיות חתן המלך ואיש סודו ימשיך לרעות צאן [מלבי"ם, אברבנאל, חומת אנך].
ישנה משמעות עמוקה למיקומו המדויק של הפסוק ברצף האירועים המקראי. הכתוב מקפיד לציין ששאול לקח את דוד אל ביתו עוד לפני תיאור שירת הנשים ששרו "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו". שירה זו עוררה בהמשך את חרונו וקנאתו של שאול, ואילו היה מסופר ששאול לקח את דוד רק לאחריה, היה ניתן לחשוד ששאול עשה זאת ממניעים אפלים, כדי להחזיקו קרוב אליו כמטרה לחיסול. הקדמת הפסוק נועדה להדגיש שכוונותיו המקוריות של שאול היו טהורות וחיוביות לחלוטין [חומת אנך].
גישה חיובית זו של שאול נבעה גם מהאהבה הפלאית שראה נרקמת בין בנו יהונתן לבין דוד [חומת אנך]. אהבה זו הייתה כה עזה, עד שיהונתן, על אף היותו בן המלך, לא התייחס לדוד כאל נחות ממנו. אדרבה, לאות ומופת לאהבתו הוא פשט את מעילו ומדיו ונתנם לדוד – מעשה שסימל את ההכרה הפנימית בכך שדוד הוא זה שעתיד לרשת את המלוכה במקומו [אברבנאל].