נשות ישראל יוצאות לקבל את פני הצבא המנצח בשירה ובריקודים, ומקוות לשמח את הלוחמים השבים משדה הקרב. שירתן מעמידה להשוואה את הישגיהם הצבאיים של המלך שאול ושל דוד הצעיר, השוואה שתהפוך לנקודת מפנה דרמטית ביחסים ביניהם.
המילה וַתַּעֲנֶינָה מתפרשת כהרמת קול רם [מצודת ציון], או כשירה במענה קולי, בדומה לשירת מרים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הנשים מוגדרות כמְשַׂחֲקוֹת, כלומר נשים המשמחות, שרות ורוקדות לקראת המנצחים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. אגב כך, המילה וַתֹּאמַרְןָ נכתבת כאן באופן חריג בנו"ן פשוטה בסופה במקום בה"א, והמילה בַּאֲלָפָו נכתבת חסר אך נקראת באלפיו [מנחת שי].
במוקד השירה עומדת ההכרזה הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהנשים השוו בין מספר הפלשתים שהרג כל אחד מהם: שאול הכה אלפים, ואילו דוד הכה רבבות, כלומר עשרות אלפים. יש המסבירים כי הנשים הגזימו במכוון בלשונן כדי להחניף לדוד, הצעיר יפה התואר שנשא חן בעיניהן [ביאור שטיינזלץ]. פירוש נוסף מציע כי הכוונה היא לעוצמתם האישית: כאשר שאול מכה בפלשתים לבדו, הדבר שקול לכוחם של אלפי לוחמים, אך כשדוד נלחם לבדו, מכתו גדולה כאילו היו עמו עשרות אלפים לוחמים [רד"ק].
מנגד, עולה השאלה כיצד העזו הנשים לפגוע בכבוד המלך בפניו ולהגדיל את מעשהו של דוד על פניו. תשובה לכך מציעה קריאה שונה לחלוטין של כוונת הנשים: המילה הַמְשַׂחֲקוֹת מעידה כי הן לא שרו שירה רשמית, אלא דיברו דברי שחוק בעלי משמעות כפולה. למעשה, כוונתן הייתה הפוכה והן ביקשו לשבח את שאול. הן התכוונו לומר שגדולתו של שאול היא שניצח את הפלשתים כשלרשותו צבא קטן של אלפים בלבד, בעוד דוד נזקק לצבא גדול של רבבות לוחמים ישראלים כדי לנצח. אפשרות נוספת היא שהמילה בְּרִבְבֹתָיו אינה מציינת כלל מספר, אלא נגזרת מלשון יריית חצים ואבנים (כמו הביטוי "רובה קשת"). הטרגדיה, לפי פירוש זה, טמונה בכך ששאול לא הבין את כוונתן המבודחת, פירש את הדברים כפשוטם כאילו דוד גדול ממנו, ומכאן ניצתה קנאתו [מלבי"ם].