שמואל א, פרק י״ח, פסוק ז׳

נשות ישראל יוצאות לקראת הצבא המנצח, מרימות קול רם בשירת מענה כאשר הן וַתַּעֲנֶינָה, ורוקדות ומשמחות את הלוחמים בהיותן הַמְשַׂחֲקוֹת. בשירתן וַתֹּאמַרְןָ כי הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו, כשהן משוות בין הגיבורים וקובעות ששאול הרג אלפי פלשתים ואילו דוד הרג עשרות אלפים כדי להחניף לו, או שעוצמתו האישית של דוד שקולה לרבבות לוחמים. עם זאת, ייתכן שכוונת הנשים הייתה דווקא לשבח את המלך בדברי צחוק, ולרמוז ששאול ניצח בעזרת צבא קטן בעוד דוד נזקק לצבא עצום, או שהמילה בְּרִבְבֹתָיו תיארה יריית חצים ולא מספר. הטרגדיה התרחשה משום ששאול לא הבין את כוונתן המבודחת, פירש את הדברים כפשוטם כאילו דוד גדול ממנו, וכך ניצתה קנאתו.