שמואל א, פרק ב׳, פסוק א׳

מתוך הארה נבואית וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה שיר שבח המלמד כי ראוי לאדם להקדים את ההלל לה' לפני שהוא שוטח את בקשותיו. היא מכריזה עָלַץ לִבִּי בַּה', שכן ליבה העצוב התמלא בשמחה טהורה שמקורה אך ורק בחסד האלוהי, ולא בנחמת בעלה. תחושת השפלות שלה מתחלפת בעוצמה כשהיא אומרת רָמָה קַרְנִי בַּה', דימוי לקרן הבהמה שגבהה כסמל לכוח מול מצערייה, וכן רמז לקרן השמן שבה יימשח דוד המלך בעתיד. לאחר שתיקתה הארוכה רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי, וכעת היא יכולה לענות בדיבור ברור לפנינה צרתה שהקניטה אותה, וכן לעלי הכהן שגער בה בעבר. היא חותמת במילים כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ, ומבהירה שעיקר שמחתה אינו רק בלידת הבן או בהשתקת יריבתה, אלא בחוויית ההשגחה הגלויה והישועה הפלאית מאת ה'.