ירמיהו, פרק מ״ו, פסוק כ״א

בשעת המבחן הגורלית של מצרים, מערך ההגנה שעליו נשענה קורס, ומשענתה החזקה ביותר מכזבת.

הפרשנים נחלקו בביאור זהותם של שְׂכִרֶיהָ. גישה אחת מסבירה כי מדובר בגייסות של שכירי חרב ומלכים זרים שנשכרו כדי לעזור למצרים במלחמתה [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, גישה אחרת מפרשת שהכוונה היא לשריה הגדולים והנכבדים של מצרים עצמה [רש"י, מצודות].

כך או כך, כוחות אלו מדומים לעֶגְלֵי מַרְבֵּק – עגלים המפוטמים ברפת. הדימוי מצביע על כך שאותם כוחות ישבו, אכלו ושתו מטובה של מצרים, אך בפועל התעצלו ולא יצאו להילחם [רד"ק, צאינה וראינה]. בדומה לעגלים המפוטמים שסופם להילקח לטבח, כך גם הלוחמים הללו הובלו לאובדן [מצודת דוד]. יש המוסיפים רובד רעיוני לדימוי העגל, ומסבירים כי שכירי החרב עבדו לאליל השור בדיוק כמו המצרים, ולכן גורלם נקשר יחד והם ניגפו כאומה אחת [אהבת יהונתן].

כאשר פרצה המלחמה, הִפְנוּ הלוחמים את עורפם וברחו. אף שדרך שרים ולוחמים להיות אמיצי לב ולעמוד בקרב, הם לא החזיקו מעמד. בשל מנוסתם, כאשר השיג אותם האויב הם נפלו חללים ולא נלקחו בשבי כפי שנהוג לעשות לשרים [מצודת דוד].

קריסתם התרחשה משום שבא עליהם יוֹם אֵידָם – יום של שבר, מקרה רע ומוות [מצודת ציון]. הכפילות בפסוק בין יום האיד לעֵת פְּקֻדָּתָם מבטאת שילוב של שני כוחות שהגיעו לקצם: יום האיד מסמל את סיום התקופה הטבעית שהוקצבה להצלחתם, ואילו עת הפקודה מסמלת את רגע ההשגחה והענישה מאת ה' על חטאיהם. שני אלו חברו יחד להביא למפלתם הסופית [מלבי"ם].