מצרים, בשיא תפארתה ועושרה, ניצבת בפני חורבן פתאומי שיגיע מאימפריה צפונית. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים עֶגְלָה יְפֵה־פִיָּה מתארות את מצרים כממלכה יפה, מעודנת ומפונקת, הדומה לעגל מרבק שמן שזוכה לטיפוח, יושב בבית ואינו יוצא למלחמה [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל]. מבחינה לשונית, הפרשנים מסכימים כי יְפֵה־פִיָּה משמשת למעשה כמילה אחת שמשמעותה יפה ביותר, כאשר כפל האותיות נועד להדגיש את עוצמת היופי [רד"ק, מצודת ציון].
רובד פרשני נוסף קושר את הדימוי לעבודה הזרה המצרית. המצרים עבדו לאלילות בצורת שור, והיו מקפידים לבחור לשם כך את העגל היפה והמושלם ביותר. לכן, הנביא לועג להם ומשווה את מצרים לאותו עגל שהם עצמם העריצו [מלבי"ם]. יש המוסיפים כי לעגל הנבחר היה סימן מיוחד ויפה על פיו, ולכן הודגשה המילה "פי" בתוך הביטוי יְפֵה־פִיָּה [מלבי"ם]. גישה אחרת מקשרת את העגלה למזל שור במערכת המזלות, שאותו עבדו המצרים [אהבת יהונתן].
באשר למילה קֶרֶץ, הפירוש המקובל הוא לשון חיתוך, כריתה ושחיטה [רש"י, רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. אולם, יש המפרשים זאת גם מלשון קריצה ורמיזה. המצרים נהגו לנחש את העתיד לפי הליכותיו של השור הקדוש שלהם, והעובדה שהשור נטה ללכת מכיוון צפון הייתה בגדר "קריצה" ורמז מטרים לכך שהאויב יכה בהם משם [מלבי"ם].
החורבן המיועד מגיע מִצָּפוֹן, וכאן קיימת הסכמה שמדובר באימפריה הבבלית בראשות נבוכדנצר [רש"י, רד"ק, צאינה וראינה]. מעבר למיקום הגיאוגרפי, ישנה משמעות תיאולוגית עמוקה לכיוון זה. על פי המסורת, ה' ברא את העולם אך הותיר את רוח צפון בלתי גמורה, כדי שכל מי שיטען לאלוהות יידרש להוכיח זאת על ידי בריאת והשלמת הצפון. מכיוון שפרעה עשה עצמו לאל, עונשו מגיע דווקא מכוח הצפון, כדי להוכיח את אפסיותו [נחל שורק, חומת אנך]. בנוסף, מזל שור שאותו עבדו המצרים מקושר גם הוא לצד צפון, כך שהפורענות מגיעה מאותו כיוון של אמונתם השגויה [אהבת יהונתן].
לבסוף, כפילות המילים בָּא בָא נועדה לחזק את הדברים ולהדגיש כי יום השחיטה של אותה עגלה יפהפייה הוא ודאי, והחורבן יגיע ללא כל ספק [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל].