נבואת החורבן על מצרים מציירת תמונה רבת עוצמה של צבא כובש ועצום, המכלה את הארץ כשם שחוטבים יער סבוך. הדימוי המרכזי ממחיש את חוסר האונים המצרי מול כוח צבאי שאינו ניתן למדידה או לעצירה.
הפרשנים מסכימים כי המילה יַעְרָהּ משמשת כאן כמשל. היא מייצגת את העם המצרי, שעתיד להיגדע ולהיכרת כמו עצי יער [צאינה וראינה], או באופן ספציפי יותר, את שרי מצרים ומנהיגיה [רד"ק]. הפעולה כָּרְתוּ מבטאת את כוחם העצום של הכשדים, צבא בבל, אשר מסוגלים להרוג ולהשמיד את הכל ללא הותרת זכר [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
סביב המילה כָּרְתוּ קיימת מחלוקת דקדוקית בקרב המפרשים המשליכה על הבנת הפסוק. גישה אחת גורסת כי מדובר בלשון ציווי, כלומר פקודה המופנית אל צבא האויב להחריב את מצרים. מנגד, הגישה המרכזית והמדויקת יותר קובעת כי מדובר בפועל בלשון עבר [מלבי"ם, מנחת שי, רד"ק]. אף על פי שהנבואה מתארת אירוע שעתיד להתרחש, היא מנוסחת בלשון עבר כדי להדגיש את הוודאות המוחלטת של התקיימותה, שכן בדברי נבואה העתיד נחשב כדבר שכבר התקיים ונקבע [רד"ק].
המשך הפסוק מתאר את גודלו של הצבא הבבלי. המילים כִּי לֹא יֵחָקֵר מלמדות שצבאו של נבוכדנצר הוא כה עצום, עד שאי אפשר לבחון, להקיף או לספור את המוני החיילים שבו [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הפסוק מדמה את ההמון הזה לארבה במילים כִּי רַבּוּ מֵאַרְבֶּה. מעבר לתיאור של כמות בלתי נתפסת, ההשוואה לארבה טומנת בחובה רובד נוסף הקושר את המאורע להיסטוריה של מצרים. כשם שמכת הארבה בימי יציאת מצרים הכתה במדויק רק בגבולות מצרים ולא חרגה מהם, משום שהייתה זו גזירה מאת ה', כך גם צבא נבוכדנצר הונחה על ידי השגחה עליונה. החיל הבבלי ידע לזהות את גבולות מצרים ופעל רק בתוכם, כהוצאה לפועל של התוכנית האלוהית [אהבת יהונתן].